ספרו הארוך, האישי והשאפתני ביותר של הסופר הבריטי המוערך איאן מקיואן מזמן הרהור עמוק על היסטוריה ואנושיות דרך סיפור חייו של איש רגיל אחד.
"אני באמצע שנות ה־70. זה זמן להסתכל אחורנית לא רק על אירועים גלובליים שעיצבו את חיינו וחדרו אליהם, אלא גם לטפל דרכם בחיים האישיים", אמר מקיואן בראיון עם עינב שיף שהתפרסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות - וזה בדיוק מה שהוא עשה בשיעורים, שבו "נתתי לגיבור פרטים אוטוביוגרפיים וכל מיני רשמים, למשל מנפילת חומת ברלין, שנלקחו היישר מהמחברות שלי, אבל גם כתבתי מתוך העור שלו בנקודות שלא קרו לי".
כאשר העולם עדיין מתאושש ממלחמת העולם השנייה ומסך הברזל יורד, חייו של רולנד ביינס בן ה-11 מתהפכים. כשהוא עזוב לנפשו בפנימייה, מרחק אלפי קילומטרים מאהבתה המגוננת של אמו, פגיעותו מושכת את המורָה שלו לפסנתר, המותירה בו צלקות אך גם זיכרון של אהבה שלעולם לא תדעך. 25 שנים מאוחר יותר, כשהקרינה מאסון צ'רנוביל מתפשטת באירופה, אשתו של רולנד נעלמת באופן מסתורי ומשאירה אותו לבד עם בנו הקטנטן, והוא נאלץ להתעמת עם קיומו חסר השורשים ולחפש תשובות בהיסטוריה המשפחתית שלו.
ממשבר הטילים בקובה, דרך נפילת חומת ברלין ועד למגפת הקורונה ושינויי האקלים, רולנד רוכב לפעמים עם גל ההיסטוריה אך לעתים קרובות יותר נאבק נגדו. רדוף על ידי הזדמנויות מוחמצות, הוא מחפש נחמה בכל אמצעי אפשרי - ספרות, נסיעות, חברות, סמים, פוליטיקה, סקס ואהבה. מסעו מעלה שאלות חשובות: האם נוכל לקחת אחריות מלאה על מהלך חיינו בלי לגרום נזק לאחרים? כיצד אירועים גלובליים שאינם בשליטתנו מעצבים אותנו ואת הזיכרונות שלנו? איזה תפקיד ממלאת המקריות בחיינו? ומה אפשר ללמוד מטראומות העבר?
זה היה זיכרון שעלה מתוך נדודי שינה, לא חלום. שוב שיעור הפסנתר — רצפה כתומת מרצפות, חלון גבוה, פסנתר זקוף חדש בחדר ריק סמוך לחדר החולים. הוא היה בן אחת עשרה וניסה לנגן יצירה המוכרת לאחרים בתור הפרלוד הראשון של באך מהכרך הראשון של "הפסנתר המושווה", בגרסה קלה. אבל הוא לא ידע דבר על כך. הוא לא תהה אם היא מפורסמת או נשכחת. לא שאל מתי ולא איפה. הוא לא היה יכול להעלות בדעתו שמישהו טרח פעם לכתוב אותה. המוזיקה פשוט הייתה שם, דבר של בית ספר או דבר חשוך, כמו יער אורנים בחורף, בלעדי לו, מבוך פרטי של צער קר שלעולם לא יאפשר לו לצאת.
