מה שאפשר לדעת

ב־20 במאי 2119 עליתי על מעבורת הלילה מנמל מרלבורו ולפנות ערב הגעתי למזח הקטן ליד מיינטרוג־תחת־הים המשרת את הספרייה הבודליאנית בסנֹודֹוניה. זה היה יום אביב חמים ושֵלו, הים היה שקט והנסיעה עברה בלי פגע, אם כי כפי שיתברר לכל אדם, השינה בישיבה על ספסל עץ מחורץ איננה תענוג גדול. הלכתי בשביל ציורי שלושה קילומטר וחצי עד לרכבל המונע בכוח המים והכבידה. ארבעה מבקרים נוספים בספרייה הצטרפו אליי ודיברנו על הא ועל דא בשעה שנישאנו לגובה של שלוש מאות מטר במעלה ההר בתוך הקרון החורק העשוי עץ אלון ממורט. את ארוחת הערב אכלתי בגפי בחדר האוכל של הספרייה, ואחר כך התקשרתי לידידתי ועמיתתי רוז צ׳רץ׳ להודיע לה שהגעתי בשלום. באותו לילה ישנתי שנת ישרים בתאי הצר. שלא כמו בביקורי הראשון, הפעם לא היה לי אכפת לחלוק חדר רחצה עם עוד שבעה בני אדם.
אחרי ארוחת הבוקר ליווה אותי אחד מעובדי הארכיון הזוטרים, דונלד דָרמונד, לעמדת העבודה השמורה לי. התקופה שלי, ,2030-1990 נכללה בתחום אחריותו, והוא התעניין מאוד בנושא המחקר שלי, האירוע הידוע בכינוי הלא קולע ״הסעודה בת האלמוות השנייה״ והשיר האבוד המפורסם מן הסעודה, ״כליל סונטות לוויוויאן״ מאת פרנסיס ּבַלנדי. נוח לקבל שירות ממישהו שמביא לשולחן בכל פעם פריט זה או אחר מהמחסן, אבל חביבותו היתרה של דרמונד, מנהגו להשתתק בפה פעור באמצע המשפט, אחרי מילים ומיליות כמו ״של״ או ״ִמ״, הכניסו אותי למתח. הייתה לי הרגשה שהוא פיקח להחריד.