הטעם שנשאר

קונסטנטין דוּחוֹבני היה בן אחת־עשרה כשטעם לראשונה בחייו משהו שעד אז לא אכל מעולם, בזמן שישב על שפת בריכה ציבורית בברייטון ביץ' ועקביו בטשו במים האפורים והעלו קצף.
הוא התבונן בגבים של שאר הבנים - אלה שהוא היה אמור לשחות איתם, אבל לא הזמינו אותו אף פעם להצטרף אל שורותיהם, גם לא מטעמי נימוס - וראה אותם מתיזים זה על זה מים, מתפארים בעמידות ידיים ובקיבולת ריאה, יורקים מי כלור לגובה חצי מטר באוויר כאילו היו דולפינים.
הוא השקיף על כולם - על מיטיה ועל סשה ועל מישָה ק' ועל מישָה ב' (שכולם כינו תמיד "הדוב" בגלל השיער השחור והסמיך שכיסה את כל גבו) - עד שהאבות של כולם סיימו בזה אחר זה לעלעל בגיליונות הרטובים של 'רוּסקָאיה רֶקלָמָה', גירדו את פטמותיהם מבעד לבדים דקיקים של גופיות לבנות, קילפו את גופיהם הדביקים מתוך כיסאות נוח מפלסטיק ובכך אותתו שהגיע הזמן ללכת.