המלך תמיד מורם מעם

זה היה בשנה שבה עזבתי את בית הוריי. עזבתי גם כמה חברים חסרי חשיבות ונערה שאהבה לספר לכולם שאנחנו נשואים, ועברתי לעיר הבירה, ששכנה במורד הנהר, מאתיים קילומטר משם. הקיץ השתרך אל סיומו. הייתי בן 19 וחשבתי לעבוד כפועל ברציפים, אבל כשהגעתי אמר האיש שמאחורי הדלפק שאני נראה צנום, ושאחזור כשיהיו לי שרירים. השתדלתי להסתיר את אכזבתי. חלמתי לעזוב את הבית עוד כשהייתי ילד, עוד כשאימי לימדה אותי שהנהר בעיירה שלנו זורם כל הדרך אל העיר. אבי הזהיר אותי, ובכל זאת לא ציפיתי שיסרבו לקבל אותי.

שכרתי חדר בשכונה שליד הנמל ממר וגברת פַּטְרִיס, זוג מבוגר שהיה מעוניין להשכיר חדר לסטודנט ופרסם מודעה. הם היו רציניים ורשמיים, והראו לי את החדרים בביתם הנקי והמסודר כאילו מדובר בתצוגה פרטית של יהלום. חדרי יהיה החדר האחורי, אמרו. לא היו בו חלונות. לאחר הסיור הקצר ישבנו בסלון ולגמנו תה תחת דיוקן של הדיקטטור הזקן, שהיה תלוי מעל האח. הם שאלו אותי מה אני לומד. באותם ימים הדבר היחיד שהעסיק אותי היה כסף, אז אמרתי כלכלה. התשובה מצאה חן בעיניהם. הם שאלו על ההורים שלי, וכשאמרתי שהם מתו ושאני לבד לגמרי, ראיתי את ידה המקומטת של גברת פטריס נוגעת, ממש קלות, בירכו של בעלה. הוא הציע להפחית את דמי השכירות ואני הסכמתי.