46% הנחה

אם רחוב ביל היה יכול לדבר

אילו רחוב ביל – בהארלם, בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, "מרחב אפרו-אמריקאי לא קונקרטי של מוזיקה, בלוז, שמחה ומכאוב" במילים של המתרגמת רעות בן יעקב – אילו היה הרחוב מדבר, הוא היה מספר על אהבתם של טיש ופוני, גיבורי הרומן הנועז שפרסם ב-1974 הסופר האמריקאי ג'יימס בולדווין (1987-1924), מגדולי הסופרים של המאה העשרים, שהיה גם אחד הקולות הבולטים במאבק השחורים בעליונות הלבנה.

סיפור האהבה – סיפור על מאבק, נאמנות, כמיהה ותקווה שגוברים על ייאוש ואי־צדק – מובא באם רחוב ביל היה יכול לדבר מפיה של טיש בת ה-19, לאחר שארוסה פוני, שהיא נושאת את ילדו ברחמה, נופל קורבן לעלילת שווא ונכלא באשמת פשע נורא על לא עוול בכפו.

"המאבק לטיהור שמו נקרא בתזזית של תשוקה ועצב", נכתב על גב הספר. "הדרמה שוברת שיאים כשטיש וכמה מבני המשפחה מקריבים הכול למען שחרורו של פוני, בשעה שאחיותיו ואימו בוחרות להתנער ממנו. המתחים בין שחורים ללבנים, הפערים בין אלה שיש להם לאלה שאין להם עוטים כסות דרמטית בסיפור אהבה מרגש וכובש, בוטה ולא מתפשר, שדמויותיו החיות, הממשיות כל כך, נחרתות בנשמות הקוראים ומעניקות לו איכות על־זמנית".

50 ₪

94 ₪

אפשרויות משלוח

איסוף עצמי מהחנות

3 - 5 ימי עסקים

חינם

המגדלור ספרים — מקווה ישראל 18 תל-אביב יפו 6511515

שליחות לדלת ביתך

3 - 10 ימי עסקים

30 ₪

חינם לסל קניות מעל 300 ₪

שילוח בינלאומי

10 - 20 ימי עסקים

150 ₪

250 ₪ לסל קניות מעל 500 ₪

350 ₪ לסל קניות מעל 1,000 ₪

500 ₪ לסל קניות מעל 1,500 ₪

* משלוח לחוֿ"ל עלול לגרור חיוב במיסים ובתשלומים נוספים, בהתאם לכללים ולתקנות של מדינת היעד. בדקו מראש, במיוחד למשלוח לארה"ב, לאור השינוי במדיניות המכסים במדינה

מתוך אם רחוב ביל היה יכול לדבר

אני מסתכלת על עצמי בראי. אני יודעת שהוטבלתי בשם קלמנטיין, אז הגיוני שאנשים יקראו לי קלם, או אפילו קלמנטיין, אם חושבים על זה, כי זה השם שלי: אבל לא קוראים לי ככה. אנשים קוראים לי טיש. אבל נראה לי שגם זה הגיוני. אני עייפה, ואני מתחילה לחשוב שאולי כל מה שקורה הגיוני. זאת אומרת, אם זה לא הגיוני, איך זה קרה? אבל זאת מחשבה איומה. היא נובעת רק מצרות — צרות שאין בהן היגיון.
היום הלכתי לבקר את פֹוִני. זה גם לא השם שלו, הוא הוטבל בשם אלונזו: והגיוני שאנשים יקראו לו לֹוני. אבל לא, אנחנו תמיד קראנו לו פוני. אלונזו האנט, זה השם שלו. הכרתי אותו כל החיים ואני מקווה שתמיד אכיר אותו. אבל אני קוראת לו אלונזו רק אם אני צריכה לבשר לו משהו ממש רציני.
היום אמרתי: "אלונזו"?
והוא הסתכל עליי, במבט הזה שמתעורר פתאום כשאני קוראת בשם שלו.
הוא בכלא. היינו שם, אני ישבתי על ספסל מול מדף, והוא ישב על ספסל מול מדף. והבטנו זה בזה דרך קיר זכוכית. אי אפשר לשמוע כלום דרך הזכוכית הזאת, ובגלל זה לשניכם יש טלפון קטן. אתם צריכים לדבר דרכו. אני לא יודעת למה אנשים תמיד משפילים מבט כשהם מדברים בטלפון, אבל זה מה שהם תמיד עושים. צריך לזכור להרים את העיניים אל מי שמדברים איתו.
עכשיו אני תמיד זוכרת, כי הוא בכלא ואני אוהבת את העיניים שלו ובכל פעם שאני רואה אותו אני מפחדת שאולי לא אראה אותו שוב. אז אני מרימה את השפופרת ברגע שאני מגיעה לשם ואני פשוט מחזיקה אותה וכל הזמן מסתכלת אליו.