ההתכתבות

בסופו של דבר, בכל יום שני בסביבות עשר או עשר וחצי בבוקר, סיבּיל ואן אַנטוֵורפּ לוקחת את ספל התה שלה - אייריש ברקפסט עם חלב - וניגשת אל שולחן הכתיבה. המיטה כבר מוצעת, הכלים הנקיים מתייבשים על מגבת ליד הכיור, העציצים מושקים, המדפים נקיים מאבק. בתנועה דייקנית היא מקרבת קצת את הכיסא, ובמשך כמה רגעים היא משקיפה מבעד לחלון על הגן ועל הנהר שמעבר לו, על משולשי המפרשים הלבנים מרחוק, על השתקפות השמים במרחבי המים והווילות הרבועות על הגדה בפאתי העיר אנאפּוֹליס. בשביעות רצון היא מיישרת את צרור דפי הכתיבה ואת ערימת הספרים לקריאה, שמתחדשת בלי הרף. היא מסדרת את העטים בכוס. סופרת את הבולים. היא מביטה בצרור המכתבים שקיבלה ועדיין לא ענתה עליהם; בָּרשימה שבה ציינה אילו מכתבים היא מתכוונת לכתוב; בערימת הדפים שמונחים על פניהם במגירה - מכתב שהיא כותבת כבר שנים ועדיין לא נשלח. סיביל היא אמא וסבתא, גרושה, גמלאית שעשתה קריירה מכובדת בתחום המשפט, וכל הדברים האלה הולכים איתה תמיד, אבל ההתכתבות היא...