איציק שטורמן, דייל שמפחד לטוס, נוחת ב-1983 בניו יורק בניסיון להשתחרר מהטראומה של מלחמת לבנון ומהחיבוק החונק של אימא. לפני שהוא ממריא, מפקידה בידיו אימו קופסה מסתורית עטופה בשפע שקיות ניילון, שמסרה לה סבתא בדירת העולים הקטנה בקריות.
במהלך יממה מטורפת אחת, שבמהלכה איציק מנסה להביא את החבילה ליעדה – בן דודו המתגורר בברייטון ביץ', הידועה גם בתור 'אודסה הקטנה' – קורות לו כל הטעויות האפשריות. המראות והטיפוסים שהוא פוגש בניו יורק סוחפים אותו למסע מסחרר, ולמחוזות שגם בדמיונותיו הפרועים לא תיאר לעצמו שיגיע אליהם.
הסופר, התסריטאי והעיתונאי ניסן שור אורז ברומן הקצבי חלומות תעופה תשוקות וכאבים ישראליים, שותל אותם בנוף האמריקאי, ועל הדרך מבקש לומר משהו על הגירה, על זרות ועל אובדן.
אוויר זרם מתחת לכנפיים וטלטל את גוף המתכת. הרצפה רעדה. בוכנות ומנועים רחשו. עננים חלפו במהירות בחלונות הקטנים ושינו את צורתם, נוצות הפכו למסורים חשמליים. תאי פלסטיק נפתחו, מזוודות נפלו מהתקרה, רגליים כשלו, ידיים נאחזו במשענות המושבים, איש נסמך על אישה, ציפורניים ננעצו בעור. חגורות בטיחות הודקו בחופזה. קולות סמכותיים רעמו מתוך מערכת הכריזה ומבטים מבוהלים גיששו, חיפשו נחמה בעיני אחרים. תחושת אבדון מתקרב. צווחות נפלטו ופיות בוכיים מלמלו תפילות חרישיות לאלוהים. רוח חזקה נשבה ואיימה לרסק את הגוף ותכולתו האנושית על הקרקע. איתני הטבע לא רצו שהמטוס הזה ינחת על המסלול בנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ' קנדי.
