שני צירי עלילה מצטלבים בספרו הרביעי של שי אספריל, זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס רמת גן לסופרי ביכורים.
בציר העלילה הראשון, סיפור של בגידה: ויקטור, עורך דין מלא סתירות שהתייתם מאביו בגיל צעיר, מתמחה בסכסוכים מכוערים בין בני זוג אמידים. הישגיו בבית המשפט אפשרו לו להתרחק משכונת ילדותו ומן הזיכרונות הקשים הכרוכים בה, אבל הפכו אותו לציניקן. גם הגר אשתו, עיתונאית חוקרת במקצועה, כבר מפקפקת באמות המידה שהנחו אותה בתחקיריה ובחייה, ולמעשה זונחת אותן כשהיא מתאהבת בגבר נשוי.
במקביל, חיי את חייו רוקח ערירי ששורשי משפחתו אינם ידועים לו. כשהוא עובר מעסקי הרוקחות להשכרת דירות נופש לתיירים, לא הרווח הכלכלי מעניין אותו אלא דייריו, שהוא צופה בהם בחשאי באמצעות מצלמות נסתרות.
משיצטלבו שני צירי העלילה זה בזה, לא יוכלו להמשיך עוד במסלוליהם כבעבר.
אבא מת כשהייתי בן עשר. רגע אחד הוא היה, ורגע אחר כך כבר לא, כמו קצף גלים שנספג אל החוף.
בשנות נעוריי, וגם בחופשות מן הצבא, נהגתי לפתוח בגנבה את אלבום התמונות שהוטמן באחת המגירות שליד מיטתה של אימא. דקות ארוכות הייתי מדפדף בתצלומי השחור־לבן שבהם הוא עומד לצידה, או מחזיק אותי ואת אורי, שנולד שלוש שנים אחריי, ומחנק עומד בגרוני.
הייתה עוד תמונה אחת שעוררה את סקרנותי, אבל היא הייתה תלויה במטבח של סבתא חאלו — תמונה של ילד קטן, שכל השנים הייתי בטוח שצולם בה עמוס, אחיה הצעיר של אימא, שעבר לאוסטרליה לפני שנים רבות. פעם אחת, כשהייתי בן חמש או שש ואימא ואבא נסעו והשאירו אותי ואת אורי אצל סבתא חאלו, שאלתי אותה מי הילד שבתמונה. "זה הדוד שלך," אמרה ולא הוסיפה, וכשאבא בא לקחת אותנו משם ושאלתי אותו על זה, הוא סירב לומר על כך מילה נוספת.
