לראשונה בתרגום לעברית, יצירתה של הסופרת הצרפתייה ניצולת אושוויץ שרלוט דלבו, הנחשבת אחת הפסגות הספרותיות שנוצרו לאחר השואה והעדוּת הנשית החשובה ביותר שנכתבה בפרוזה מאותם ימים. למהדורה העברית של הממואר הייחודי מצורפת אחרית הדבר שיר קינה לחיים מאת נעמה שי"ק.
דלבו מתעדת את רגעי האימה, את המאמצים הנואשים לשרוד ואת התמיכה ההדדית בקרב קבוצת הנשים שעימן הגיעה למחנה אושוויץ – כולן מתנגדות פעילות לכיבוש הנאצי בצרפת. דלבו מיישירה מבט מצמית אל הזוועה ומוכיחה כי אפשר ואפשר לכתוב ספרות ושירה אחרי אושוויץ. כעבור שנים, לאחר שלכאורה החיים חזרו אל מסלולם, היא מתחקה אחר קורותיהן של חברותיה וחושפת את הטראומה שנשאו בליבן ובגופן ואת השלכותיה זמן רב אחרי תום המלחמה.
בל'אקספרס כתב פרנסואה בוט על הספר: אף אחד מאיתנו לא יחזור הוא רצף של רגעים משוחזרים על רקע מציאות שאנשים שלא חוו אותה לא מסוגלים לדמיין... איני מכיר יצירה המשתווה לזו של שרלוט דלבו, למעט אולי גרניקה של פיקאסו או לילה וערפל של אלן רנה, הניחנות באותן ענווה ושבירוּת, באותו רוך מזרה אימה. הלחש הכואב והמטלטל הזה הוא מאותם ספרים נדירים ששומטים בבת אחת את הקוראים בתוך ארץ זרה להם.
ישנם המגיעים. הם תרים בעיניהם בקרב המון הממתינים אחרי אלה שממתינים להם. הם מנשקים אותם ואומרים שהם עייפים מהמסע.
ישנם העוזבים. הם נפרדים מאלה שלא עוזבים ומחבקים את הילדים.
יש רחוב למגיעים ורחוב לעוזבים.
יש בית קפה בשם "המגיעים" ובית קפה בשם "העוזבים".
יש אנשים שמגיעים ויש אנשים שעוזבים.
אבל יש תחנה שבה אלה שמגיעים הם בדיוק אלה שעוזבים. תחנה שבה אלה שמגיעים מעולם לא הגיעו, ואלה שעזבו מעולם לא חזרו.
זו התחנה הגדולה ביותר בעולם.
