מיכאל - גבר בתחילת שנות הארבעים לחייו הסובל מתסמונת טורט, יוצא מן הארון וחוזר אל חדר נעוריו ברומן של איתן דרור־פריאר, זוכה פרס ספיר לספרי ביכורים. הזיכרונות אינם מניחים לו לישון, והוא מתמודד איתם ועם אחיו הבכור, שתמך בו מילדות בכל תלאותיו, עד שהיגר לאוסטרליה והשאיר את מיכאל להתמודד לבדו גם עם מערכת היחסים הסבוכה של הוריו.
ליד מיכאל, על המיטה שהייתה של אחיו, שוכבים ואדים ונטשה - שני כלבים שהיו עדים לאהבה אחת עזה וקצרה מדי, שהסתיימה בפתאומיות כואבת, ועכשיו אין למיכאל למי לספר עליה.
לאחר שני קובצי סיפורים, ממשיך דרור־פריאר לפתח את קולו המיוחד ברומן לא שגרתי, המעמת את הזיכרון עם החיים עצמם ואת הזהות המגדרית עם ההתמודדות ההורית.
אז, בנחל אל על, בירידה למפל הלבן, ביום קיצי של תחילת סתיו בתוך מרחב צהוב שהעלווה הירוקה רק החלה לכבוש בו את הקרקע, ראית אותי לראשונה ללא התפאורה שהיא והוא הלבישו עלינו.
כשהשביל נהיה צר הלכת שני צעדים לפניי, נדמה היה לי שאתה מסמן את הבכורה, כפי שעשית תמיד. מדי פעם שלחת יד לעברי, נוגע קלות בבטני, הזהרת: "פה האדמה רטובה, שים לב." כשמעדת ליד שיחי הצבר חשתי הקלה, שלחתי יד ומשכתי אותך. כעבור רגע קראת אליי: "מיקי תראה," והצבעת אל מעבר לשיח אברהם, שעמד בראשית לבלובו והסתיר את הנוף. "אני חושב שזה קרקל שם," קפצת נסער, "תסתכל, תסתכל." הקרקל נעלם לפני שהספקתי לראות, ואני הצטערתי. אף פעם לא ראיתי קרקל בטבע, ואילו ראיתי אחד, הוא היה בוודאי הזיכרון החזק ביותר מהטיול ההוא.
אז עוד ספרתי ניצחונות, כמו שהיא והוא עשו ביניהם ובינינו — אתה ראית קרקל, אבל אני לא מעדתי. אנחנו שווים, בינתיים.
