סיפורים – בריס דיג'יי פנקייק

"אני נותן את מילתי שהוא בלי ספק הסופר הטוב ביותר והכן ביותר שקראתי מימיי, רק נדמה לי שזה כואב מדי ולא מהנה בכלל להיות עד כדי כך טוב. אני ואתם לעולם לא נדע", כתב קורט וונגוט על הסופר האמריקאי בריס דיג'יי פנקייק, שמת בירייה בגיל 26, לאחר שפרסם שישה סיפורים קצרים בלבד, שבמרביתם יש רובה, ויסקי ותשוקה לשינוי, כמעט מכל סוג.

דמויותיו, אנשי חבל האפלצ'יה במערב וירג'יניה, מאכלסות את הסיפורים הקשוחים, המותחים, הצלולים שראו אור בספר רק לאחר מותו. הוא העניק להן, אולי לראשונה בספרות, פנים אנושיות מאוד: באדי קשה היום, הכבול אל חיי כריית פחם; המסַפּר חסר השם של "חֶדר לַנצח", שגדל בבתי אומנה חסרי אהבה; הנער בּוֹ, שבעל כורחו יוצא לציד עם הגברים ששותים וחוגגים את מותה האלים של הקטינה שכולם שילמו לה עבור מין; הרוצח הסדרתי הרדוף; אוֹטי, נהג המשאית שחוזר אל המשפחה שלא הייתה שלו מעולם. ולבסוף, הוליס הצעיר, שירש את החווה המשפחתית וגם את הוריו החולים, וכמו הדמויות האחרות של פנקייק, מאפיינת אותו השאיפה התמידית לטוב, כנגד המשיכה המפתה של האפלה הפנימית.

עוצמת כתיבתו וסגנונו של פנקייק הועמדו בשורה אחת עם אלה של ענקי הספרות של המאה העשרים דוגמת ויליאם פוקנר, ג'יימס ג'ויס ופלאנרי או'קונור, וספרו היחיד נחשב היום יצירת מופת של הסיפור האמריקאי הקצר.

88 ₪

אפשרויות משלוח

איסוף עצמי מהחנות

3 - 5 ימי עסקים

חינם

המגדלור ספרים — מקווה ישראל 18 תל-אביב יפו 6511515

שליחות לדלת ביתך

3 - 10 ימי עסקים

30 ₪

חינם לסל קניות מעל 300 ₪

שילוח בינלאומי

10 - 20 ימי עסקים

150 ₪

250 ₪ לסל קניות מעל 500 ₪

350 ₪ לסל קניות מעל 1,000 ₪

500 ₪ לסל קניות מעל 1,500 ₪

* משלוח לחוֿ"ל עלול לגרור חיוב במיסים ובתשלומים נוספים, בהתאם לכללים ולתקנות של מדינת היעד. בדקו מראש, במיוחד למשלוח לארה"ב, לאור השינוי במדיניות המכסים במדינה

מתוך סיפורים – בריס דיג'יי פנקייק

אני פותח את הדלת, יוצא מהטנדר לרחוב הלבֵנים הצדדי. אני מסתכל שוב על גבעת קַמפֵּני, שחוקה ועגולה כזאת. פעם, מזמן, היא הייתה סלעית ומחוספסת ועמדה כמו אי בנהר הטֵייז. לקח יותר ממיליון שנה ליצור את הגבעה החלקה הזאת, ואני חיפשתי בה טרילוביטים בכל מקום. אני חושב איך היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, לפחות עד כמה שזה משנה. האוויר מעושן מקיץ. להקת זרזירים שוחה מעליי. נולדתי באזור הזה ואף פעם לא ממש רציתי לעזוב. אני זוכר את העיניים המתות של אבא מסתכלות עליי. הן היו יבשות נורא, וזה לקח מתוכי משהו. אני סוגר את הדלת, הולך לַקפה.