תסריטאי נטול אמביציה של קומדיית מצבים מצליחה, בן למשפחת מהגרים מברית המועצות, סובל ממחלה מסתורית:
בכל פעם שהוא נוסע לחו"ל, תוקפים אותו כאבי ראש איומים,
בחילות וחנק. ההורים שלו תמיד אמרו לו שזה כפר קטן, שאין
כאן עתיד, שהוא צריך לקחת את עצמו ולברוח.
הם השביעו אותו לעזוב, אבל הוא פשוט לא מסוגל. בעוד חבריו הטובים מהגרים מישראל בזה אחר זה, הוא נותר תקוע - לא מצליח לעזוב ולא יכול להישאר. עד שאירוע טרגי מאלץ אותו להתעמת עם השדים שלו.
ניסן שור הוא כותב ובמאי. ספרו 'לרקוד עם דמעות בעיניים', על ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל, ראה אור ב–2008 ועוּבד לסדרה דוקומנטרית בבימויו. שור כותב ומביים סדרות וסרטים דוקומנטריים והוא בעל טור בעיתון הארץ. הישראלי הנצחי הוא הרומן הראשון שלו.
"הדודים שלי אמרו לי שגדלתי והפכתי לגבר. לא הייתה להם שום היכרות ויזואלית מוקדמת אתי, פרט לתמונה אחת שאמא שלי שלחה להם לקייב, חודש אחרי שנולדתי. הם שלחו מכתבים ותמונות כל חמש שש שנים והקפידו לשוחח בטלפון כמה פעמים בשנה, כדי לאחל מזל טוב ושנה טובה, וניתקו אחרי שתי דקות כדי לא לבזבז יותר מדי כסף על שיחה לחו״ל. חצי שנה אחרי שאמא שלי שלחה את התמונה הראשונה שלי מאז לידתי, היא קיבלה מהם מכתב בחזרה: ״התינוק מאוד חמוד. צריך לבדוק שאין לו תסמונת דאון״. זה היה אות החיים האחרון ממני. תמונה אחת שהחשידה אותי בפגם גנטי. עכשיו עמדתי מולם. נטול תסמונת דאון. ״אתה גבוה. אתה שזוף,״ אמרו כמופתעים. ״תודה,״ עניתי. ״אתה ישראלי, נכון,״ ספק שאל, ספק ציינו בפני עובדה, ״נו, הבן שלכם ישראלי אמיתי.״ ״הוא חוּם. הוא נראה כמו ישראלי אמיתי,״ פנו להורי. ״כן. הוא ישראלי,״ השיבו להם הורי, בהסכמה ובאכזבה."
