תיאו של גולדן

תיאו היה בגולדן שנה אחת בלבד, מאביב לאביב. הוא הגיע זמן קצר לפני חג הפסחא, כאשר הבאוורי והטיילת נראו כמו ים של קרנית ואזליאות. אבקת הפרחים כיסתה כל משטח חשוף בעיר כמו פטינה לימונית.
עם הזמן למדו ידידיו שהיתה לו חיבה גדולה לנהרות. אולי בגלל הדוּאורו של ילדותו, הסֶן של ימי גדולתו, ההדסון של ימי פרישתו, או אולי בגלל חצי תריסר נהרות אחרים שזרמו בין הערים השונות בחייו, היה לו חוש לחופים שמשך אותו לעבר מים זורמים. אולי היה הדבר קשור לכך שהתבגר במדינה השוכנת לחוף הים. אולי בדמו של כל בן פורטוגל נושבת רוח הנדודים של מגלן.
תהיה הסיבה אשר תהיה, אין פלא שהוא בחר להתגורר על שפת האוֹקסְבּוֹ בעת שהותו בגולדן. מחלונו האחורי, הפונה מערבה, הוא יכול לראות אותו בכל שעה משעות היום. מחוץ לדלתו האחורית, בקומה השלישית, הוא יכול לשמוע אותו. כך אמר. בכל מקום ובכל שעה, בעיניים עצומות, הוא יכול לחוש אותו, יכול לחוש את המסלול הנחרץ של המפרץ, את הדרך המתפתלת דרומה, את הזרימה המאושרת אל האוקיינוס האטלנטי.
שנה אחת בלבד. לא פרק זמן ממושך. אך די היה בו כדי ליצור זרם משלו וללכוד בו אחרים. בלי לדעת זאת, היתה חבורה שלמה — אשר, טוני, אלן, בזיל ועשרות אחרים — שנישאה בכוח המערבולת שהיה תיאו.