החתול

הוותיקים/ות בינינו זוכרים אולי את העיבוד הקולנועי של הבמאי הצרפתי פייר גראנייה־דפר לספר שלפנינו, בכיכובם של סימון סיניורה וז׳אן גאבן, שגילמו את דמויותיהם של מרגריט ואמיל – זוג קשישים, הישנים באותו חדר בשתי מיטות נפרדות, אוכלים בנפרד ולכל אחד יש מזווה משלו.

כבר שנים שאמיל ומרגריט לא מדברים זה עם זו, ובמידת הצורך מעבירים ביניהם פתקים. הם נישאו לאחר שהתאלמנו מבני זוגם הראשונים. זו היתה טעות. יש ביניהם הבדלי מעמד, תרבות ומנטליות שאולי לא ניתנים לגישור. ואם לא די בכך, לאמיל היה חתול, כלי נשק בקרב הזוגי.

הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון, אמן הספרות הבלשית ואחד הסופרים הגדולים והפוריים ביותר במאה העשרים, ששום דבר בנפש האנושית אינו זר לו, כתב את יצירת המופת הזאת בתוך שבועיים. מבין הרומנים הספרותיים שלו, אלה שכינה ״רומנים קשים״, זהו אחד הקשים, הנוקבים והמצוינים ביותר.