ראשו של אדם

פעמון צלצל אי־שם פעמיים, והאסיר היה ישוב על מיטתו, חובק בשתי ידיים גדולות ומסוקסות את ברכיו. במשך דקה אולי לא זע, כאילו קפא בזמן, ואז מתח לפתע את איבריו בקול אנחה וקם על רגליו בתוך התא, ענק וגמלוני, ראשו גדול מדי, זרועותיו ארוכות מדי וחזהו קעור. פניו לא הביעו דבר למעט טמטום או אולי אדישות לא אנושית. אף על פי כן, בטרם יפסע אל הדלת, שהאשנב בה מוגף, נופף באגרופו לעבר אחד הקירות. מעבר לקיר הזה היה תא זהה לחלוטין, תא באגף השמור של בית הסוהר. שם, כמו בארבעה תאים אחרים, המתין הנידון למוות לחנינה או לקבוצת אנשים חמורי סבר שתגיח באישון לילה ותעיר אותו משנתו בלי אומר ודברים. וכבר חמישה ימים, בכל שעה ובכל דקה, היה האסיר האחר גונח. לעתים בקול עמום, חדגוני, לעתים בזעקות, בדמעות, בשאגות מרד.