גבר מזדקן מנסה לאחוז בפירורי אשליותיו ותשוקתו לאהבה, אבל מבין עד מהרה שהוא משולל רצון חופשי אישי ואי אפשר להוליך את "אימא טבע" שולל.
מחבר תודעתו של זנו, הסופר היהודי-איטלקי איטלו זבבו (איטאלו סבבו), מפגין כאן את יכולתו הפנומנלית לתאר באירוניה – בעיקר עצמית – מצבים אנושיים שנראים לכאורה קטנים וקלילים, אך הם מורכבים, עמוקים ומעוררים למחשבה; סופר שהקדים את זמנו, ויש המשווים אותו לקפקא ולג'יימס ג'ויס, שהיה מורו וחברו.
היה קשה למדי למצוא את האישה שחיפשתי. בבית לא הייתה אף אחת שהתאימה לתפקיד הזה, מה גם שהרעיון להכתים את בית מגוריי הרתיע אותי. הייתי עושה זאת אילו הדבר היה הכרחי – בהתחשב בצורך שחשתי להערים על "אימא טבע", כדי שלא תחשוב שהגיעה השעה לשגר אליי את המחלה הסופנית – והקושי למצוא מחוץ לבית מה שיתאים למקרה שלי, מקרה של קשיש עסוק בכלכלה פוליטית, היה כה גדול עד שהדבר הפך באמת לבלתי אפשרי. האישה היפה ביותר בבית הייתה באמת אוגוסטה. הייתה נערונת בת ארבע עשרה שאוגוסטה העסיקה בעבודות מסוימות. אבל הבנתי שאם אתקרב אליה, "אימא טבע" לא הייתה מאמינה בכנות כוונותיי והייתה מחסלת אותי מהר באחת המכות האלה העומדות לרשותה תמיד.
