ארבעה סיפורים מאת העיתונאי, הסופר והסאטיריקן האמריקאי אמברוז בירס, ובהם וידויים של רוצחים נטולי מצפון, המציגים את רשעותם בתום לב.
הספר רואה אור בהוצאת נהר המצוינת ובתרגום משה רון, שהוסיף לספר אחרית דבר מאירת עיניים, בה כתב, בין השאר:
"יש בסיפורים האלה אכזריות מרושעת, אבל הרשע הזה אינו מייצג את עמדתו, את דעתו או את אופיו של המחבר. הפסיכותפתים שמקבלים כאן את רשות הדיבור הם בהחלט בני אדם מרושעים ואחד ממאפייני הרשע שלהם הוא שאין להם נקיפות מצפון. העובדה שאצל בירס הם מספרים את סיפורם ומציגים את רשעותם בתום לב היא אמצעי ספרותי של המחבר. הוא מנסה להציג את הרשעות הזאת באופן שחותר תחת עצמו ומהווה ביקורת חברתית על הקפיטליזם החזירי של תקופתו - ביקורת אולי קשה, אולי קשה להבנה, אולי קשה לקבלה, אבל ברור שדמות המחבר, כפי שהיא עולה במשתמע מהטקסט, לא מצדדת ברצח הורים, לא בייצור שמן מכלבים ומתינוקות ולא בשימוש בהיפנוזה כדי לפגוע באחרים, מעשים מרושעים לכל הדעות. דמות זו גם לא מצדדת בבית דין לזיכויים ולא בשוטרים רוצחים וכיוצא באלה".
לאחר שרצחתי את אימי בנסיבות מזוויעות במיוחד נעצרתי והובאתי למשפט שארך שבע שנים. בהנחיותיו לחבר המושבעים ציין שופט בית הדין לזיכויים שהיה זה אחד הפשעים המבעיתים שהוטל עליו אי פעם לתרץ.
או אז קם פרקליטי ואמר:
"ברשותו, כבוד השופט, פשעים הם מבעיתים או נעימים רק בהשוואה. אילו היית בקי בפרטי רציחתו של מרשי את דודו שקדמה לה, היית מזהה בעבירתו המאוחרת יותר (אם זו ראויה להיקרא עבירה) דבר מה המעיד על איפוק עדין והתחשבות של בן ברגשות הקורבן. האכזריות המזעזעת של מעשה הקטל הקודם אכן אינה עולה בקנה אחד עם כל השערה פרט לאשמה; ואלמלא העובדה שהשופט המכובד שלפניו עמד לדין היה נשיא חברת ביטוח המבטחת מפני סכנת תלייה, ובה החזיק מרשי פוליסה, קשה לראות כיצד היה מזוכה על דרך ההגינות. אם יואיל כבודו לשמוע על כך לשם עיצוב והדרכת דעתו, ייאות הביש גדא הזה, מרשי, לטרוח, ויגולל את המעשה בשבועה."
