הזקן החביב מבטיניול

כאשר עמדתי לסיים את לימודי הרפואה – היה זה הזמן הנכון, הייתי בן עשרים ושלוש – גרתי ברחוב מֶסיֵה לֶה פְּרנְס, כמעט בפינת רחוב ראסין. היה לי שָם, תמורת שלושים פרנק בחודש כולל שירות, חדר מרוהט שהיום ודאי עולה מאה פרנק; חדר כה רחב עד כי יכולתי ללבוש את שרוולֵי חלוק הבית שלי בקלות רבה בלי לפתוח את החלון. יצאתי השכם בבוקר לערוך את ביקורַי בבית החולים, ושַבתי הביתה מאוחר מאוד, כי לבית הקפה לְרוּאָה היו בעבורי פיתויים שאין לעמוד בפניהם. וכך כמעט לא הכרתי את פניהם של דיירי ביתי, אנשים שקטים כולם, גמלאים או סוחרים זעירים. עם זאת, היה שם דייר אחד שאיתו אט אט התחברתי בסופו של דבר. גבר שגובהו ממוצע, תווי פניו חסרי ייחוד, תמיד מגולח למשעי, רחב כתפיים, מר מֶשִׁינֵה שמו.

השוער נהג בו כבוד מיוחד מאוד, וכאשר עבר מר מֶשינֵה על פני לשכתו, לא שכח אף פעם להסיר בזריזות את כובע המצחייה שלו. דלת דירתו של מר משינה נפתחה אל המישורת של דירתי, ממש מול דלת חדרי, ופעמים לא מעטות מצאנו את עצמנו פנים אל פנים. בהזדמנויות אלה הורגלנו לברך איש את רעהו לשלום.

ערב אחד הוא נכנס אלי לבקש כמה גפרורים; באחד הלילות שאלתי ממנו טבק; ובוקר אחד אירע שיצאנו באקראי מן הבית באותה שעה, צעדנו קטע מן הדרך זה לצדו של זה ושוחחנו... אלה היו הקשרים הראשונים שלנו. לא הייתי סקרן ולא חשדן – הייתי בגיל שבו אנשים אינם כאלה, רק אוהבים לדעת לְמה לצפות מן האנשים שאליהם הם נקשרים. וכך הצלחתי, בטבעיות, לא רק להבחין בקיומו של שכני אלא גם לגלות עניין במעשיו.