מבחר מסיפוריה הקצרים של לודמילה אוליצקיה - מהכותבות החשובות בפרוזה הרוסית העכשווית, ששמה הוזכר לא אחת ברשימת המועמדות לפרס נובל לספרות - בספר הנפתח בנובלה סוניצ'קה, יצירת הביכורים שזיכתה אותה בפרס מדיסיס היוקרתי.
גיבורות נשות הסְפַר הרוסי נאבקות לכונן את חייהן באזור הסְפַר הבלתי מוגדר שבין סיסמאות התעמולה של השלטון למציאות החיים ברוסיה - חיים שאפילו האהבה מתקיימת בהם בצל עינו הבוחנת של הדיכוי ובלי כל נחמה חומרית. אם הנקמה הטובה ביותר היא לחיות, כי אז דמויותיה של אוליצקיה הן גיבורות של חיי היום־יום.
כתיבתה של אוליצקיה מציעה התבוננות סבלנית ומלאה הומור ביחסי משפחה, הגירה וזיכרון. אוליצקיה, אחד הקולות הבולטים במאבק על השפה והתרבות ברוסיה בעידן הנוכחי, שמוצאה יהודי, פותחת צוהר לחיי היהודים בברית המועצות, שביסוד קיומם נטועה תחושת השתייכות סמויה, נסתרת מעין - "חלקו התת־ימי של הקרחון התרבותי" במילותיה.
תרגם מרוסית: דן ורשקוב. את הסיפור חמודי תרגמו נילי מירסקי ומארק איווניר.
משחר ילדותה, כמעט עם תום הינקות, שקעה סוניצ'קה בקריאה. האח הבכור אפרים, הבדרן המשפחתי, חזר ללא הרף על אותה הבדיחה שהתיישנה כבר עם לידתה:
"מקריאה אין־סופית הישבן של סוניצ'קה קיבל צורה של כיסא, והאף — צורה של אגס."
למרבה הצער, הבדיחה לא הייתה רחוקה מהמציאות: אפה אכן היה אגסי וחסר צורה, ואילו סוניצ'קה עצמה, גבוהה וגמלונית, רחבת כתפיים, רגליה כחושות ואחוריה מדולדלים מישיבה, ניחנה במעלה גופנית אחת ויחידה — חזה גדול ונשי, שהנץ מוקדם ואיכשהו לא התאים לגמרי לגופה הרזה. סוניצ'קה כופפה את כתפיה, הלכה שפופה ולבשה שמלות רחבות וחסרות צורה, נבוכה בעושרה המיותר מקדימה ובשטיחות העגמומית מאחור.
