סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנות"פעם אמר לי חבר בן תשעים, שמרוב פחד שישכח את סופי המשפטים, הוא שומר אותם במוחו, וכך שוכח את כל ההתחלות. גם אני שכחתי את ההתחלה, אני אוחזת את הסוף חזק־חזק בשתי ידיים"
בת מלווה את אמה ההולכת ונמחקת במוסד לחולי אלצהיימר. ככל שהמצב מידרדר כך הן מטפסות במעלה הקומות של "האינסטיטוט". אם תאריך האֵם ימים, הן עוד יגיעו לקומה החמישית. דווקא בנקודת־הקצה, נוכח מערומיה של האישיות האוזלת, בקריסתם של כל הסיפורים, אין למספרת דבר מלבד הספרות, שספר זה הוא המחשה מופתית של נחיצותה.
בישירות מכאיבה ומצחיקה, חפה משמץ התחסדות, מביאה מיכל זמיר עדות על חיים, שיותר מכפי שהם נקראים אל המוות, הם פורשים את מהלכו על פני חודשים ושנים.
בדיעבד, נדמה לי שלא הבנתי למה אני נכנסת. בשנת 2000 קבע הרופא שהבלבול והשכחה של אימי הם תוצאה של מחלת האלצהיימר. קשה לומר שהופתענו; אביה חלה באלצהיימר בדיוק באותו גיל. כשמצבו הידרדר, אימי קיבלה על עצמה את הטיפול בו. סבתא שלי - כן אלצהיימר, לא אלצהיימר - הייתה משוכנעת שהוא עושה לה דווקא. כילדה הבטתי במשך כמה חודשים בתהליך התנתקותו ההדרגתי מהסביבה. מדי פעם, כשהלך לאיבוד בשכונה, הייתי רצה עם יולי, הכלב שלי, זה שהוא כינה סבצ'קה (כלבלב ברוסית), לחפש אותו, ותמיד מצאתי אותו ליד בית הכנסת. אימי חשבה שזה מוזר, כל חייו היה אתיאיסט.
סל הקניות ריק
חזרה לחנותנא להזין את כתובת הדואר האלקטרוני שלך. אם יש לנו חשבון התואם את הכתובת, יישלח אליך מייל עם הוראות לאיפוס הסיסמה.
בחרו את סוג הפנייה ונשמח לעזור!
קבלו מאיתנו המלצות, הנחות ועדכונים