יותם ראובני (2 בדצמבר 1949 – 21 בנובמבר 2021) היה משורר, סופר, מתרגם, מוציא לאור, עיתונאי ועורך ישראלי.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם/ן על יותם ראובני
ראובני נולד ב–1949 בעיר יאשי במולדובה שברומניה בשם ז'אן ריבן. כשהיה בן שש מתה אמו. אביו החליט לעבור עם ארבעת ילדיו לכפר. "לילה אחד", סיפר ב-2016 בראיון לדוד (ניאו) בוחבוט בהארץ, "אבא העיר אותי בשעה שלוש בלילה. קמתי, התלבשתי ויצאתי החוצה. לפתע ראיתי תור של אנשים, עומדים בשלג העמוק. מי הם היו? עשרת היהודים של הכפר שהתכנסו לבר מצווה שלי. מישהו הכין מכתב או משהו שאקרא באותיות לועזיות, וזהו. זאת היתה הבר מצווה שלי".
ב-1946 עלה ראובני לישראל עם אביו ושלושת אחיו והתיישב באשדוד. בהמשך השתלב בגרעין נח"ל בקיבוץ משגב עם ושירת בפיקוד הנח"ל.
הטקסט הראשון שפרסם בעברית - למה אמרתי מה שאמרתי על זכריה סטנקו- ראה אור ב-6 בפברואר 1970 בעיתון הארץ.
ראובני הוא הסופר הישראלי הראשון שהוציא ספר שעסק בהומוסקסואליות. ספרו הראשון, בעד ההזיה - שראה אור בשנת 1978 בהוצאת עכשיו ובמהדורה מחודשת בשנת 2018 בהוצאת אפיק - עורר סנסציה בשל עיסוקו הישיר וחסר הפחד בחיים של הומואים בארץ, בתקופה שבה קשר הומוסקסואלי היה אסור על פי חוק. הספר הפך עם הזמן לספר קאלט שצעירים ישראלים קראו בחושות בסיני ובהודו, ובהוסטלים בדרום אמריקה. בדברי המבוא של הסופר פנחס שדה נאמר כי הספר מצטרף למסורת גדולה של ספרות וידוי, והמבקר דן מירון כתב מאמר מהלל ומשבח על הספר.
פרופ' גבריאל מוקד, עורך כתב העת וההוצאה עכשיו, שפרסם את בעד ההזיה, אמר ב-2016 בראיון לדוד (ניאו) בוחבוט בהארץ: "אני רואה בראובני קודם כל פרוזאיקן חשוב. בעד ההזיה היה בשעתו מעין תנ"ך של הומוסקסואלים. שם התמה הזאת מאוד בולטת, אבל היא לא עיקר חשיבותו. ראובני אף פעם לא העמיד את עצמו קודם כל כמייצג של איזו סיפורת הומואית אלטרנטיבית, חלופית לסיפורת דור המדינה. הוא בעצמו חלק מסיפורת דור המדינה".
"אין לך הומופוב גרוע יותר מהומו צעיר עד שהוא משלים עם עצמו. מצבי לא היה שונה", כתב ראובני בטקסט שפרסם בהארץ באוקטובר 2018, עם צאת המהדורה המחודשת של בעד ההזיה. "קשה לתאר מקום פחות מתאים להומו צעיר מאשר אשדוד של שנות השבעים והשמונים של המאה שעברה. בכל מקום שרצה בדיחה נגד הומואים. לא ידעתי את מי לשאול על מה מתרחש בתוכי. הבנתי שאני נמשך לבנים בכיתה שלנו בתיכון, אבל הם, ובמיוחד הצברים שבהם, התנערו ממני כמתנערים מאידיוט שלא יודע אפילו עברית".
בפתח הרשימה על בעד ההזיה כתב: "מבקרים התייחסו בעיקר לצד ההומוסקסואלי של הספר, מלבד דן מירון שראה את הספר מנקודת מבט רחבה יותר, היסטורית; מרדן התדפק על שערי הספרות העברית באמצעים חדשים ואף נועזים, שלא לומר שערורייתיים. דן מירון עמד על התמונה המקיפה של הספר ומצא כי הסיפורים, או הפרקים, כתובים לפי העיקרון של הרונדו במוסיקה הקלאסית. לא לי היה להתווכח עם אדם בשיעור קומתו של מירון, ושמחתי על ביקורתו, מכיוון שאחריה אי אפשר היה עוד לפטור את בעד ההזיה כ'שטויות של הומוסקסואליסט', כפי שכתבו אז".
בטור שכתב ל-nrg בדצמבר 2009 שיתף ראובני בספרים שעיצבו את עולמו, בהם: בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט, המשפט של פרנץ קפקא, החטא ועונשו של פיודור דוסטוייבסקי, אור באוגוסט של ויליאם פוקנר, שירים של פדריקו גרסיה לורקה, גן השבילים המתפצלים של חורחה לואיס בורחס והחיים כמשל מאת פנחס שדה, עליו כתב ראובני: "העברית המדהימה של שדה, והשיממון הספרותי של 'היחד' הישראלי (להוציא את ס. יזהר) גרמו לכך שארצה לכתוב על עצמי, ובעברית צלולה ככל האפשר".
מספרות מולדתו, רומניה, ציין ראובני את כמה שאהבתי אותך של זכריה סטנקו, עליו כתב: "איכר זקן שאישתו מתה עליו, אומר על קברה את מה שלא אמר לה מעולם – כמה שאהבתי אותך. סטנקו היה קשור לצ'אושסקו, ועל כן הבחירה בו, דווקא בו, מכל הסופרים של המולדת הראשונה, רומניה, יכולה להיראות מוזרה. ובכל אופן, על אף כל מה שוודאי עשה והמצדיק את השנאה כלפיו, ממרחק הזמן והמקום, הוא היה ונשאר סופר ומשורר גדול".
שנה לאחר בעד ההזיה ראה אור דיווח מתוך התרחשות, ספר שיריו הראשון של ראובני, ובאותה שנה התפרסם גם קובץ הסיפורים התפכחות, המשך לבעד ההזיה. הרומן שפרסם בשנת 2016, האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן, היה מועמד לפרס ספיר.
"עד היום לא החלטתי מה אני רוצה יותר לכתוב, פרוזה או שירה", אמר בפברואר 2016 בשיחה עם דוד (ניאו) בוחבוט בהארץ. "זה שזכיתי בפרס לנדאו לשירה ואני מועמד לפרס ספיר על פרוזה, זה משקף את הדואליות הזאת אצלי. שירה לא כתבתי קרוב ל–40 שנה מאז הספר השני שלי (דיווח מתוך התרחשות), והפרוזה שלי נעשתה יותר ויותר אישית וקשה לקריאה".
בשנת 2017 נרתמו מיטב מוזיקאי האינדי להלחנת שיריו של ראובני. 28 משיריו נכללו באלבום השעה הכי יפה, שיצא לאור ביוזמת המנהל האמנותי דויד פרל. בין המלחינים/ות והמבצעים/ות: נינט טייב, קרני פוסטל, אלון עדר, אליוט, דאנה איבגי, נפתלי אלטר ועינב ג'קסון כהן.
בשנת 2019 חזר ראובני לפרסם שירה, בספרו בעיר ההגירה, שראה אור בהוצאת עם עובד בעריכת אלעד זרט. בקובץ שירים העוסקים בהומוסקסואליות, הגירה, יתמות מאם - ומול כל אלה ניצבת עיר ההגירה כמושא לאהבה או קללה שאין בה מנוח.
בעקבות הפקרת חייל מג"ב מדחת יוסף למותו בקבר יוסף בשכם, ב-1 באוקטובר 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, חיבר ראובני את הבלדה למדחת יוסף.
בשנת 200 הקים ראובני את הוצאת נמרוד, הוצאה של איש אחד שבה ראו כמה מספריו המאוחרים, בהם פשר המעשים, וספרים נוספים: מונוגרפיות על פנחס שדה ואברהם ב. יהושע, כתבי הוגים נוצריים, ספרי אנתרופולוגיה של מירצ'ה אליאדה וקלוד לוי שטראוס, כתבי סופרים והוגים רומנים שתרגם, כזכריה סטנקו ואמיל סיוראן, ועוד.
במשך שנים התפרנס ראובני מעריכה, ובעיקר מתרגום. בין השאר תירגם יצירות של מרסל פרוסט, ז'אן ז'נה, יז'י קושינסקי, קורט וונגוט, גרהם גרין, קלוד לוי שטראוס, הנריק איבסן, הנרי מילר, קנוט המסון, פייר דה מאריבו ומקסים גורקי. הוא תרגם גם ספרי מתח ומד"ב וכן יצירות ספרות והגות מרומניה המודרנית.
במלאת 40 שנה להאגודה למען הלהט"ב בישראל כללה האגודה את ראובני ברשימת 40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב. עם מותו, צייצה האגודה בטוויטר: "הערב הלך לעולמו הסופר והמשורר יותם ראובני. ראובני היה היוצר הראשון בישראל שהזדהה כבחור הומו והראשון שעסק בהומוסקסואליות, בשנים בהם הנושא לא דובר והיה על כך איסור מפורש בחוק. כתיבתו האמיצה ופורצת הדרך תשמש לנו ולמאבק הגאה השראה גדולה לתמיד. יהי זכרו ברוך".
