"ההתגלמות הפיזית של וירג'יניה וולף כבר אינה קיימת, אבל קולה הייחודי נותר וימשיך לדבר אל הדורות הבאים. ספרה האחרון נפתח במלים 'היה ליל קיץ, והם שוחחו...,' ומסתיים: 'והמסך עלה. והם דיברו'" - כך נכתב בניו יורק טיימס באוקטובר 1941, עם פרסום בין המערכות, הרומן האחרון של וירג'יניה וולף, שהתפרסם כמה חודשים לאחר התאבדותה במרץ 1941.
הסיפור מתרחש בפוינטס הול, אחוזתה הכפרית של משפחת אוליבר, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, ובמרכזו מסכת בחרוזים המועלית על ידי אנשי הכפר ואשר שואפת לייצג את ההיסטוריה של אנגליה. כמו ברומנים הקודמים של וולף, גם יצירה לירית זו ניחנה ביצירתיות שופעת, וניכרת בה אהבתה של הסופרת למלאכת הכתיבה והיצירה.
ערב קיץ, ובחדר הגדול שחלונותיו פתוחים לגן הם שוחחו על בור השופכין. המועצה האזורית הבטיחה להביא מים לכפר אבל לא עשתה זאת.
גברת היינס, רעייתו של החוואי, בעלת פני אווז ועיניים בולטות כאילו ראו משהו ראוי למאכל בביבים, אמרה בלהט מעושה: "איזה מין נושא שיחה לערב כזה!"
ואז השתררה שתיקה, ופרה השתעלה, ובעקבות זאת היא העירה - כמה מוזר שבילדותה לא פחדה כלל מפרות, רק מסוסים. כי כשהיתה תינוקת בעגלה חלפה כרכרה גדולה במרחק סנטימטר מפניה. משפחתה, כך סיפרה לזקן שבכורסה, התגוררה ליד ליסקֶרד במשך מאות שנים. הקברים שבבית הקברות מוכיחים זאת.
