גברת דאלוויי

גברת דאלוויי אמרה שהיא תקנה את הפרחים בעצמה.

כי ללוסי הוקצו מטלות משלה. הדלתות יוסרו מהצירים; העובדים של רַמְפֶּלְמֵיֶיר יבואו. וחוץ מזה, חשבה קלריסה דאלוויי, איזה בוקר - צלול ובהיר כאילו נועד לילדים על החוף.

איזה יופי! ממש לצלול החוצה! כך חשבה תמיד גם אז, בבּוּרְטוֹן, כשפתחה לרווחה את דלתות הזכוכית הגדולות - בחריקת צירים קטנה שנשמעה גם עכשיו - וצללה אל האוויר הפתוח. רענן, שלֵו ורוגע עוד יותר, כמובן, היה שם האוויר בשעות הבוקר המוקדמות; כמו טפיחה של גל; נשיקה של גל; צונן ומעקצץ, ובכל זאת (מבחינתה של בחורה בת שמונה-עשרה כפי שהיתה אז) חגיגי, כי הרגישה, כשעמדה שם בחלון הפתוח, שמשהו מעורר יראה עומד לקרות; היא הביטה בפרחים, בעצים שאדים מסתלסלים מהם ובעורבים שעולים ויורדים; היא עמדה והביטה עד שפיטר ווֹלש אמר, "מהרהרת לך בין הירקות?" - ככה הוא אמר? - "אני מעדיף אנשים על פני כרוביות" - ככה? כנראה אמר את זה בארוחת הבוקר באחד הימים, כשיצאה למרפסת - פיטר וולש. הוא עומד לחזור מהודו בקרוב, ביוני או ביולי, כבר שכחה מתי, כי המכתבים שלו היו משעממים נורא; דווקא את האמרות שלו היה קל לזכור; את העיניים, האולר, החיוך, הזעפנות וגם - כשמיליוני דברים נעלמו לגמרי (כמה מוזר!) - כמה אמרות כמו האמרה זאת על הכרוביות.