גברת דאלוויי, מפסגת יצירתה של וירג'יניה וולף, מציג זרמי מחשבה ופעולה במהלך יום אחד בחייה של אשה אחת - קלריסה דאלוויי. וולף עוקבת אחר קלריסה והדמויות החולפות בחייה – מפיטר וולש, שדחתה מעליה לפני שנים, דרך בתה אליזבת ועד ספטימוס וורן סמית המוכה הלם קרב ששוקע לאיטו בתוך השיגעון. בעוד קלריסה מתכוננת למסיבה שהיא עורכת באותו ערב, היא מוצפת בגל של זכרונות הגורם לה לבחון את הבחירות שעשתה בחייה לנוכח המציאות העכשווית, ולהביט בהיסוס קדימה אל עבר הזקנה.
הרומן - בתרגום חדש של שרון פרמינגר ובתוספת אחרית דבר מאת חוקר הספרות ולנטיין קנינגהם - חוקר את היחסים בין גברים לנשים ובין נשים לנשים, והחוטים המחברים בין כל הדמויות נמתחים ומתהדקים עם רדת הערב, לקראת המסיבה.
גברת דאלוויי אמרה שהיא תקנה את הפרחים בעצמה.
כי ללוסי הוקצו מטלות משלה. הדלתות יוסרו מהצירים; העובדים של רַמְפֶּלְמֵיֶיר יבואו. וחוץ מזה, חשבה קלריסה דאלוויי, איזה בוקר - צלול ובהיר כאילו נועד לילדים על החוף.
איזה יופי! ממש לצלול החוצה! כך חשבה תמיד גם אז, בבּוּרְטוֹן, כשפתחה לרווחה את דלתות הזכוכית הגדולות - בחריקת צירים קטנה שנשמעה גם עכשיו - וצללה אל האוויר הפתוח. רענן, שלֵו ורוגע עוד יותר, כמובן, היה שם האוויר בשעות הבוקר המוקדמות; כמו טפיחה של גל; נשיקה של גל; צונן ומעקצץ, ובכל זאת (מבחינתה של בחורה בת שמונה-עשרה כפי שהיתה אז) חגיגי, כי הרגישה, כשעמדה שם בחלון הפתוח, שמשהו מעורר יראה עומד לקרות; היא הביטה בפרחים, בעצים שאדים מסתלסלים מהם ובעורבים שעולים ויורדים; היא עמדה והביטה עד שפיטר ווֹלש אמר, "מהרהרת לך בין הירקות?" - ככה הוא אמר? - "אני מעדיף אנשים על פני כרוביות" - ככה? כנראה אמר את זה בארוחת הבוקר באחד הימים, כשיצאה למרפסת - פיטר וולש. הוא עומד לחזור מהודו בקרוב, ביוני או ביולי, כבר שכחה מתי, כי המכתבים שלו היו משעממים נורא; דווקא את האמרות שלו היה קל לזכור; את העיניים, האולר, החיוך, הזעפנות וגם - כשמיליוני דברים נעלמו לגמרי (כמה מוזר!) - כמה אמרות כמו האמרה זאת על הכרוביות.
