בין השנים 1941-1915, במשך מרבית חייה הבוגרים, נהגה וירג'יניה וולף, מגדולי הסופרים במאה העשרים, לכתוב בקביעות ביומנה. הכתיבה ביומן התנהלה במקביל לכתיבת הפרוזה והפכה לחלק בלתי נפרד מחייה ומגוף יצירתה. אולי יותר מכול זהו ביטוי לעולמה הפנימי, ואף לדיכאונות שפקדו אותה. דפים שלמים כתובים בסגנון זרם התודעה, אחרים נקראים כפרוזה מבריקה וקולחת. זהו דיוקן של סופרת ולא פחות מכך גם דיוקן של תקופה.
"כמה חריפה כתיבתם של אנשים לעומת הווייתם הבשר-ודמית", כתבה וירג'יניה וולף ביומנה ב-12 במארס 1924 והוסיפה, "היינו כולנו חדלי אישים חביבים חסרי שיניים חסרי חשיבות - אנחנו הסופרים אנשי השם". במקום אחר קבעה: "כל הסופרים אומללים. משום כך תמונת העולם בספרים קודרת מדי. חסרי המלים הם המאושרים".
