הרומן היפהפה של וירג'יניה וולף מ-1927 ערוך בשלושה חלקים. בחלק הראשון מוצגת משפחת ראמזי הגדולה והמורכבת המבלה את חופשת הקיץ לפני מלחמת העולם הראשונה, על אורחיה, משרתיה, רכושה, סגנון חייה והבן הצעיר ג'יימס, המשתוקק לצאת לטיול אל המגדלור המרוחק. חלקו השני של הרומן מגולל את קורות המשפחה ואנגליה בתקופה שלאחר מכן, ובחלק האחרון שבות ומתכנסות הדמויות שנותרו מהסצנה הראשונה כדי לצאת למסע אל המגדלור, שהוא עתה שונה כל כך מזה שציפו לו.
אל המגדלור הוא בעת ובעונה אחת תיאור אימפרסיוניסטי של חופשה משפחתית והרהורים על נישואים, על הורות וילדות, על יגון, עריצות ומרירות. השימוש בטכניקה של זרם התודעה, בזיכרונות ובפרספקטיבות משתנות, משווה לרומן אופי פואטי ואינטימי, דבר שהיה בבחינת קריאת תיגר על הערכים הספרותיים הוויקטוריאניים והאדוארדיים.
"כן, בוודאי, אם יהיה יפה מחר," אמרה גברת ראמזי. "אבל תצטרך לקום עם הציפורים," הוסיפה.
לבנה הסבו המילים אושר בלתי רגיל, כאילו הוחלט שהטיול אכן יצא לפועל, והפלא שייחל לו, במשך שנים על שנים כביכול, יהיה, כעבור חשכת לילה אחד ושיט בן יום, בהישג יד. מכיוון שנמנה, כבר בגיל שש, עם אותו שבט גדול שאינו מסוגל להפריד רגש מרגש ונגזר עליו להתיר לאפשרויות העתיד, על האושר והצער שבהן, להעיב על מה שממתין בפתח ממש, מכיוון שאצל אנשים כאלה, גם בשחר הילדות, כל סיבוב של גלגל התחושה יכול לגבש ולקבע את הרגע שעליו הוא מאיר או מאפיל, האציל ג'יימס ראמזי, שישב על הרצפה כשאמו דיברה וגזר תמונות מתוך קטלוג מאויר של 'חנויות הצי והצבא', אושר שמימי על תמונה של מקרר. שוליו היו מעוטרים בשמחה. המריצה, מכסחת הדשא, רחש עצי הצפצפה, העלים המלבינים בטרם גשם, עורבים מצווחים, מטאטאים נוקשים, שמלות מרשרשות, לכל אלה היו במחשבתו צבעים מובחנים כל כך עד שכבר פיתח צופן פרטי משלו, שפה חשאית משלו - גם אם נראה כמו סמל החומרה הבוטה והנוקשה במצחו הגבוה ועיניו הכחולות העזות, הכנות והטהורות ללא דופי, שהזדעפו במקצת למראה חולשה אנושית, מה שגרם לאמו, שהביטה בו כשהוליך בדייקנות את מספריו סביב המקרר, לראות אותו בדמיונה לבוש כולו חולד וארגמן על דוכן השופטים או עומד בראש מפעל הרה גורל בשעת משבר ציבורי.
