"ברור לי שהאשה תשנה את צורתו של הרומן", מצהירה וירג'יניה וולף בפרק הרביעי של חדר משלך. מסה זו, שראתה אור ב-1929, נחשבת בעיני רבים לאחד החיבורים הפמיניסטיים החשובים שנוצרו אי-פעם. מלבד האמירות הדרמתיות המופיעות בה על מעמד האשה, על מאפייניה של היצירה הנשית ועל משמעותה של יצירה אמנותית בכלל, מתאפיינת המסה חדר משלך בליטוש אירוני וברעננות סגנונית, שגם בזכותם הפכה לקלסיקה.
זוהי יצירה ספרותית שנונה המשחקת בגבולות שבין בדיון למחקר היסטורי, בין רשמים סובייקטיביים לנתונים מדוייקים, בין מחאה חברתית נוקבת לשעשוע אינטלקטואלי. וולף שואלת מדוע ברור לכל שיוצר גאוני כמו שייקספיר חייב היה להיות גבר. אלו שענו על שאלות כאלו לפניה ייחסו זאת לנחיתותן האינטלקטואלית, כביכול, של הנשים. וולף מלגלגת עליהם ללא חמלה. את נחיתותן-לכאורה של הנשים היא מסיבה בסופו של דבר ליתרון: כאשר תצלחנה להיחלץ מן הכבלים החברתיים המושתים עליהן מבחוץ ומבפנים תיצור כתיבתן מבנים חדשים, משפטים חדשים, דמויות חדשות, שפה חדשה. האשה תשנה את צורת הרומן, אך לשם כך היא זקוקה לשני דברים: חדר עם מנעול והכנסה קבועה.
"הרווחתי כמה לירות בהעתקת כתובות למעטפות, בקריאה בקול לגברות זקנות, בהכנת פרחים מלאכותיים, בהוראת האלפבית לילדי גן... מה שעדיין נותר בזיכרוני כרעה חולה הוא הרעל של פחד ומרירות, שיצרו בי אותם הימים. ראשית, בגלל הצורך לעבוד בעבודה שאינך רוצה לעסוק בה, ולהתנהג כשפחה מתחנפת ומתרפסת, אולי לא תמיד מתוך הכרח ממשי, אלא מתוך פחד להסתכן כאשר כה הרבה מונח על כף המאזניים. ושנית, בגלל המחשבה על הכישרון האחד - לא גדול אבל יקר לבעליו - אשר הצורך להסתיר אותו שקול למוות, ואובדנו זהה לאובדן עצמיותי, נשמתי - כל זה כרסם כחלודה, הרס את פריחת האביב, חיבל בליבתו של העץ" (חדר משלך, עמ' 48-47).
