יסורי איוב ואחרים - מחזות 3

יסורי איוב – פרק ראשון

משתה בבית איוב. סוף הזלילה. האורחים שרועים מפוטמים וחסרי כוח. על השולחנות מגובבים שיירים.

איוב: מה זה אדם שבֵע?
אדם שבע זה אדם גמור, אבוד.
למה עוד יש לו לקוות?
הכל מלא, סתום, חתום,
רובץ ללא תנועה, נושם בקושי,
חש שהחיים הם אבן על הלב,
יאוש נורא מזה אין לתאר;
מחשיכה כזאת יכול האופק רק להתבהר.

אבל מה קורה אחרי שעתיים?
אחרי שעתיים היאוש יאוש,
אם כי פחות מוחלט, האופק מתבהר.
האדם אמנם לא זז, בבטן עוד לוחץ
אך הנשימה קלה יותר.

ואחרי ארבע שעות?
אחרי ארבע שעות גם אל הבטן
מתחילה לזחול תקווה. לא קרקור
של תיאבון עדיין, אבל מתגנבת איזו מחשבה,
והאדם, אשר לפני שעה שכב לו על הגב כמו צב,
תוקע גיהוקים מיוסרים אל התקרה,
מתעורר קצת, מתהפך לו על הבטן,
מעביר את מלאכת התקיעה אל אחוריו;
מי אמר שהחיים הם אבן?

ואחרי שש שעות?
אחרי שש שעות האבן נעשתה ציפור;
כי החיים קלים, ססגוניים, פרושֵׂי כנפיים,
בבטן ציוצים דקים, והאדם שוב מנתר לו רענן וער,
דואה בפה רטוב אל השולחן.

אדם חדש נולד כל שש שעות!

אורחת: הרווחתי. אני בשש שעות
נולֶדֶת פעמיים לפחות.