הנאחזים ואחרים - מחזות 9

עווית והתפתלות – מערכה ראשונה, א 

[המלך והמלכה. ברקע צלליתו המטושטשת של הקצין]
 

מלכה: הנה, לכאן הגענו.

כמו בגד נשרה מאיתנו המלכות,

נשארנו אתה ואני.

בן אשפתות היית,

באת מהאבק.

איש צבא פשוט, מלא יומרה,

מטפס לאט, בנחישות;

אני בת אצילים מפונקת.

לקחתָ אותי כפי שלקחת את השלטון –

בכוח, בעורמה, בהתמדה.

משכת אותי אחריך לאורך כל הדרך,

ועכשיו אנחנו כאן.

מלך: כאן אנחנו, ולמה לי להצטער.

לא נולדתי מלך, והכתר

ניצנץ, כבה, נלך הלאה.

מלכה: לאן?

מלך: לגלוּת. רחוק מכאן.

נותנים לנו לפרוש ליערות הצפון.

ביקתה פשוטה, חיים פשוטים.

לבהות בכוכבים בערב,

ושיניחו לי לנפשי.

ובלילה, מיטת עץ רחבה,

"לילה טוב, אשה",

"לילה טוב, בעל",

לישון, לישון.

כמה התעייפתי.