מה הפך את חנוך לוין למחזאי הישראלי המוכר והמצליח ביותר בעולם? איך להבין את העולם המיוחד שבנה במחזות, במערכונים, בפרוזה, בשירים? מה עשה את כתיבתו לכזאת שנוגעת בכל אחד מאיתנו בדרכים מגוונות כל כך ולפעמים סותרות? תשובות לשאלות אלה ונוספות בספר חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות, שבו מאיר מולי מלצר את השאלות בגישה אישית, ישירה, בהירה ובכתיבה בלתי־אקדמית בעליל.
מלצר, שעבד כעורך עם חנוך לוין במשך 15 השנים האחרונות לחייו, מביא בספר את המבט האישי שלו על היבטים שונים ביצירת לוין ובהתפתחותה לאורך השנים. בכתיבה המשלבת מרכיבים של מסה וממואר – פרקים ובהם תֵזוֹת על יצירתו של לוין ולצידם סיפורים על רגעים מן העבודה איתו, במיוחד בשנתיים האחרונות לחייו – דן מלצר ביחסו של לוין לפסיכולוגיה המודרנית, בתפיסת הזמן שלו, בעברית המיוחדת שכתב, בקשר בין תיאטרון לשירה ביצירתו, במתח בין המקומי־הפוליטי ובין האנושי והעל־זמני במחזותיו, ועוד ועוד.
נדמה שזה קורה לכל מי שצופה בהצגה של חנוך לוין: התחושה הזאת שמתרחש פה משהו אחר – זה לא התיאטרון שאנחנו רגילים אליו, זה לא העולם שאנחנו רגילים אליו, משהו כאן שונה באופן מהותי ואנחנו לא מצליחים לשים עליו את האצבע. אנחנו הרי יודעים שככה בני־אדם לא מתנהגים, אנשים לא עושים דברים כאלה ולא מדברים ככה – בטח לא אנחנו, אנחנו לא טיפוסים מהסוג הזה. ככה להעליב? ככה להשפיל? ומאיפה כל השמות המשונים האלה בקומדיות, כל הפּוּפְּצ'וֹת והיָאקישים, השוֹזֶסים והבְּזֶ'זינוֹת, השְרַצְיוֹת והציצְקֵיבוֹת. וכשזה מחזה דרמטי, רציני, מה זה כל הערימה הזאת של מלכים, קיסרים, משרתים, סריסים, כורתי איברים ומריקי שפכים, ואיפה זה בכלל קורה, כל העסק.
