מסוף המאה ה-15 עד ראשית הציונות ותחילת העליות לארץ ישראל בסוף המאה ה-19, בחלק שני משלושה חיבורים היסטוריים עבי הכרס המלווים סדרת טלוויזיה חשובה של ה-BBC שאותה כתב והגיש סיימון שאמה - סדרת ספרים וסדרת טלוויזיה המספרים את הסיפור של היהודים לאורך שלושת אלפים שנה.
בכתיבה סוחפת, שאמה מתאר את פיזורם של יהודי ספרד ופורטוגל ברחבי העולם הישן והחדש, ואת עלייתן של קהילות חדשות לצד שקיעתן של אחרות. אנו מוזמנים למפגשים עם דמויות מרתקות כמשיח־לשעה דויד הראובני, הגבירה הכל־יכולה דוֹנה גרציה נשיא, הרב החדשן יהודה ליאוֹנֶה ממוֹדֶנָה, המתאגרף היהודי דניאל מֶנְדוֹזָה, אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון, הגיבור בעל־כורחו אלפרד דרייפוס, איש חזון כתיאודור הרצל ועוד ועוד.
בדומה לכרך הראשון, זהו סיפור של עולם יהודי הטובל כולו בתרבות העמים שבהם הוא יושב. לא רק סיפור של סבל, דם ודמעות, אלא גם סיפור של חיים עתירי עשייה, מלאי יצירה.
מתישהו, איפֹשהו, בין אפריקה והינדוסטאן, היה פעם נהר שהיה כל־כך יהודי עד שהוא שמר שבת. על־פי הנוסע בן המאה התשיעית אֶלְדָד הדָנִי, שישה ימים בשבוע הסיע הסַמְבַּטִיוֹן משא כבד של סלעים במסלולו החולי. ביום השביעי, כמו הבורא שעיצב את העולם, הנהר נח. כמה סופרים תיארו איך הסמבטיון נובל ומצטמק ונספג אל קרקעיתו. אחרים נשבעו שהנהר היה נטול מים: כביש מתנועע של אבן, וסלעיו מתנגשים ומתחככים זה בזה בכוח כה רב עד שהרעש, רעם נמוך כ"רוח סערה בים", נישא למרחק מיל שלם.
דבר לא יכול היה לעצור את התנהגותו החריגה של הסמבּטיוֹן, מלבד חוקיו הלא־טבעיים. סיפרו שאם ייקח אדם שקיק מן החול שלו וישפוך אותו לכלי זכוכית, הוא יחזה בתעלומה במלוא עוצמתה: עם שקיעת החמה בסוף יום השבת, הגרגרים הלבנים אשר שכבו ללא תנועה בזמן יום המנוחה יתחילו לנוע, לרעוד ולהינתז על דופנות הבקבוק, כאילו הם משתוקקים עד טירוף לחזור ולהצטרף לנהר־האֵם שלהם. ואם איזה נוסע ללא־חת ינצל את השבת כדי לחצות את אגן הנהר הזרוע אבנים, הזהיר אלדד, הוא יעלה חרס בידו, שכן "מייד עולה אש לוהט סביבות הנחל מערב שבת עד מוצאי שבת, ולא יוכל אדם לנגוע אל הנחל משני עבריו כמו חצי מיל מפני האש הגדולה המלהטת סביב ומלחכת כל צמח עד שנשרפו סביבות הנחל".
