הסיפור של היהודים (2) להשתייך: 1492-1900

מתישהו, איפֹשהו, בין אפריקה והינדוסטאן, היה פעם נהר שהיה כל־כך יהודי עד שהוא שמר שבת. על־פי הנוסע בן המאה התשיעית אֶלְדָד הדָנִי, שישה ימים בשבוע הסיע הסַמְבַּטִיוֹן משא כבד של סלעים במסלולו החולי. ביום השביעי, כמו הבורא שעיצב את העולם, הנהר נח. כמה סופרים תיארו איך הסמבטיון נובל ומצטמק ונספג אל קרקעיתו. אחרים נשבעו שהנהר היה נטול מים: כביש מתנועע של אבן, וסלעיו מתנגשים ומתחככים זה בזה בכוח כה רב עד שהרעש, רעם נמוך כ"רוח סערה בים", נישא למרחק מיל שלם.

דבר לא יכול היה לעצור את התנהגותו החריגה של הסמבּטיוֹן, מלבד חוקיו הלא־טבעיים. סיפרו שאם ייקח אדם שקיק מן החול שלו וישפוך אותו לכלי זכוכית, הוא יחזה בתעלומה במלוא עוצמתה: עם שקיעת החמה בסוף יום השבת, הגרגרים הלבנים אשר שכבו ללא תנועה בזמן יום המנוחה יתחילו לנוע, לרעוד ולהינתז על דופנות הבקבוק, כאילו הם משתוקקים עד טירוף לחזור ולהצטרף לנהר־האֵם שלהם. ואם איזה נוסע ללא־חת ינצל את השבת כדי לחצות את אגן הנהר הזרוע אבנים, הזהיר אלדד, הוא יעלה חרס בידו, שכן "מייד עולה אש לוהט סביבות הנחל מערב שבת עד מוצאי שבת, ולא יוכל אדם לנגוע אל הנחל משני עבריו כמו חצי מיל מפני האש הגדולה המלהטת סביב ומלחכת כל צמח עד שנשרפו סביבות הנחל".