על מאהבים, משפחה, אובדן והבטחה חמקמקה של אוטופיה ברומן של מחברת חיים קטנים, האניה ינגיהארה, המשתרע על פני שלוש מאות שנים ושלוש גרסאות שונות של הניסוי האמריקאי, בגרסה חלופית של העיר ניו יורק ב-1893, ב-1993 וב-2093.
ב-1893, ניו יורק היא חלק מהמדינות החופשיות, שבה אנשים יכולים לחיות ולאהוב את מי שהם רוצים (או כך לפחות נראה). נצר צעיר ושברירי למשפחה מכובדת מתנגד לאירוסים ראויים כביכול ונמשך לדמות חסרת אמצעים. במנהטן של שנת 1993, שנצורה על ידי מגיפת האיידס, חי צעיר מהוואי עם בן זוגו המבוגר והעשיר בהרבה, ומסתיר את ילדותו הבעייתית ואת גורל אביו. ובשנת 2093, בעולם שסוע במגפות ונשלט על ידי שלטון טוטליטרי, נכדתו הפגועה של מדען רב עוצמה מנסה לנווט את החיים בלעדיו ולפתור את תעלומת היעלמות בעלה.
אל גן העדן הוא רומן של תקופות מעבר ממאה למאה ויצירה בעלת עוצמה על התשוקה המייסרת להגן על אהובינו - בני זוג, נאהבים, ילדים, חברים, בני משפחה ואפילו האזרחים בארצנו – ועל הכאב הנגרם לנו כשידנו קצרה מלהושיע.
הוא רכש לו הרגל, לפני ארוחת הערב, לצאת להליכה סביב הפארק: עשרה סיבובים, לפעמים לאט ובמתינות כאוות נפשו, פעמים אחרות במרץ ובזריזות, ואז בחזרה במעלה מדרגות הבית, לחדר שלו, כדי לרחוץ ידיים וליישר את העניבה בטרם יֵרד שוב ויתיישב לשולחן. אבל היום, כשעמד לצאת, המשרתת הקטנה שהושיטה לו את הכפפות אמרה, "מר בינגהם מבקש להזכיר לך שאחיך ואחותך באים הערב לארוחה," והוא אמר, "כן, תודה שאת מזכירה לי, ג'יין," כאילו בעצם שכח, והיא החוותה קידה קלה וסגרה את הדלת מאחוריו.
עכשיו היה עליו מן הסתם ללכת מהר יותר משהיה הולך אילו היה אדון לזמנו, אבל הוא מצא את עצמו נוהג במתכוון להפך, מהלֵך במקום זאת בקצב האיטי שלו, מקשיב לנקישות של עקבי מגפיו על אבני המרצפת, מצטלצלים נחרצות באוויר הקר. היום הסתיים, כמעט, והשמים נצבעו באותו סגול־דיו דשן שכמותו לא יכול לראות בלי להיזכר, בדאבה, בימיו הרחק מכאן בבית הספר, צופה בדברים כולם מתעטים צללים שחורים ובמִתארי העצים מתמוססים לנגד עיניו.
