להיות גבר - סיפורים

שווייץ

עברו שלושים שנה מאז ראיתי את סוֹראיה. במשך הזמן הזה חיפשתי אותה רק פעם אחת. נראה שפחדתי לראות אותה, פחדתי לנסות להבין אותה עכשיו כשאני מבוגרת יותר, ואולי יכולה להבין, ובעצם יש לומר שכנראה פחדתי מעצמי: ממה שעלול להתגלות לי מתחת להבנה. השנים עברו, וחשבתי עליה פחות ופחות. הלכתי לאוניברסיטה, סיימתי את הלימודים, התחתנתי מהר משדמיינתי והולדתי שתי בנות בהפרש של שנה בלבד. אם קרה שסוראיה עלתה בזיכרוני כלל, מבליחה בתוך רצף הפכפך של אסוציאציות, היא היתה נעלמת כלעומת שבאה.
פגשתי את סוראיה כשהייתי בת שלוש־עשרה, בשנה שבה חייתי עם משפחתי בשווייץ. המוטו המשפחתי שלנו היה יכול להיות "צְפוּ לגרוע מכול", אלמלא הניסוח המפורש של אבי, "אל תסמכו על אף אחד, תחשדו בכולם". חיינו על פי תהום, אבל הבית היה מרשים. היינו יהודים אירופאים, אפילו באמריקה, משמע אסונות התרחשו בעבר, ועלולים להתרחש שוב.