הגטו הפנימי

אחר הצהריים של 13 בספטמבר 1940 בבואנוס איירס היה גשום, והמלחמה באירופה כה רחוקה, עד שאפשר היה לחשוב שהימים עדיין ימי שלום. אוונידה דה מאיו — העורק הגדול שמשני צדדיו בנייני אר־נובו, שמפריד בין בית הנשיא לקונגרס — הייתה ריקה כמעט; למעט כמה גברים נחפזים שיצאו ממשרדיהם במרכז העיר ורצו בגשם לאוטובוס או למונית הביתה, עם עיתון פרוש מעל ראשם כנגד הטיפות. בין ההולכים והשבים הממהרים צעד ויסֶנטֶה רוזנברג בן השלושים ושמונה, מוגן תחת כובעו, בצעד שלֵו אך מוסח דעת לכיוון דלת ״טורטוני״, בית קפה אופנתי שאפשר היה להיתקל בו באותם ימים בחורחה לואיס בורחס ובגאונֵי טנגו לצד פליטים מאירופה, כדוגמת אורטגה אי גאסֶט, רוֹזֶ'ה קיוּאָה או ארתור רובינשטיין. ויסנטה היה צעיר יהודי. או צעיר פולני. או צעיר ארגנטינאי. למעשה, ב־13 בספטמבר 1940 ויסנטה רוזנברג טרם ידע מי הוא בדיוק. זמן קצר אחרי שנכנס לבית הקפה הבחין בין השולחנות הקטנים, שעמדו לאורך הקיר מול הדלפק, בדמותו החסונה של אריאל אדלסון, חברו הטוב ביותר. הוא המתין לוויסנטה תוך קריאת עיתון, מרפקיו שעונים על לוח השיש של השולחן, לא רחוק משולחנות הביליארד של החדר האחורי. לצדו, צופה במשחקי הביליארד ומתוח כהרגלו, ישב סמי גרוּנפלד, צעיר שהִרבה להסתובב בחברתם. אחרי שלחץ את ידיהם, ניער ויסנטה את מעילו כדי להיפטר מהטיפות האחרונות שנאחזו בצמר העבה, ואחר כך התיישב ליד חבריו ורכן לקרוא את הכותרת הראשית בעיתון: "באירופה מתחולל קרב על בריטניה, והנאצים החלו לכלוא את היהודים בגטאות". אריאל, שחבריו הארגנטינאים כינוהו ״הדוב״, קיפל את העיתון ונאנח אנחה עמוקה.
"היהודים מעצבנים אותי. תמיד עיצבנו. כשהבנתי שאמא שלי הולכת להפוך ליהודייה ומעצבנת לא פחות מאמא שלה, החלטתי לעזוב."
"אמא שלך לא כזאת מעצבנת בהשוואה לשלי," ענה לו סמי בלי לגרוע עין משולחנות הביליארד.