רומן עב-כרס, המתחיל בארבעה חברים ללימודים בקולג' במסצ'וסטס שעוברים לניו יורק כדי להתחיל את מסלול חייהם, והולך ומתפתח בהדרגה "מדיוקן של דור למשהו אפל וענוג יותר: כל כמה שהוא אפל ומטריד, יש בו יופי" (הניו יורקר).
בלב הרומן דמותו של ג'וד, עורך דין צמרת מוכשר להחריד, אך אדם שבור שנפשו וגופו מצולקים בעקבות ילדוּת שאין מילים לתאר אותה, נרדף בידי טראומה, פוחד שמא לא יצליח להתגבר עליה - והיא תגדיר את חייו לעולם ועד.
בפרוזה עשירה, לאורך 640 עמודים, מעצבת האניה ינגיהארה המנון טרגי ונאצל לאהבה בין חברים, תיאור מעשה אמן של לב שנשבר, ובחינה קודרת של רודנות הזיכרון ושל גבולות כוח הסבל האנושי.
בדירה האחת־עשרה היה רק ארון קיר אחד, אבל היתה בה דלת הזזה מזכוכית שנפתחה אל מרפסת קטנה, ומשם הוא ראה גבר יושב בחוץ לא רחוק בעברו האחר של הרחוב, רק בטישרט ובמכנסיים קצרים אף על פי שהיה זה חודש אוקטובר, ומעשן. וילֶם הרים יד בברכה לעברו, אבל האיש לא נופף בחזרה.
בחדר השינה, ג'וּד מתח וכיווץ כמו אקורדיון את דלת הארון, פתח וסגר אותה, ואז וילם נכנס. "יש רק ארון אחד," הוא אמר. "זה בסדר," אמר וילֶם. "ממילא אין לי מה לשים בו."
