שני סיפורים קצרים ממיטב יצירתו של יצחק בשביס־זינגר, אשר פורסמו בניו יורק בשנות השישים של המאה העשרים. מכתב קטן לאמא מעולם לא תורגם לעברית וזוהי לו הופעת בכורה.
"יידיש היא שפת האם שלי, ואמא אף פעם לא מתה", הצהיר בשביס-זינגר בנאום שנשא בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשנת 1978. בשביס-זינגר התעקש להמשיך את זכר אמו כחלק משמעותי משם המשפחה שלו, שמופיע בכותרת של מרבית יצירותיו.
גיבור הסיפור מכתב קטן לאמא אינו מסוגל לשיר את השלאגר שכולם מזמזמים סביבו, כי המילים החוזרות בפזמון - "אל תאחר לכתוב מכתב קטן לאמא" - מזכירות לו שלא כתב מילה לאמו מאז שעזב את ביתו במזרח אירופה והשאיר אותה מאחור. הוא יודע ש"צריך להיות משוגע או רוצח כדי לנטוש אמא אלמנה ולא לכתוב לה אפילו מילה".
שני הסיפורים שלפנינו מציגים התמודדות עם בעיות שמלוות אנשים שהיגרו ממציאות חיים אחת למציאות חיים אחרת, אלה שהתנתקו משורשיהם ונאלצו לברר כל חייהם את משמעותם של יחסים בין־דוריים. בצד שני הסיפורים, מובאים שני שירים, שצומחים מתוך אותן שאלות.
את מלאכת התרגום וחשיפת הסיפור שנשכח ביצעה באהבה ד"ר בלהה רובינשטיין, כלת פרס המצוינות בתרגום ספרותי של משרד התרבות ופרס מפעל חיים של הרשות הלאומית לתרבות היידיש.
הסנדלרונים היו דומים זה לזה: כולם היו גוצים, לכולם היה שיער צהבהב־אדמוני, וכולם היו בעלי מלאכה טובים ואנשים הגונים. בפראמפול אמרו שר' אבא הראשון שהגיע לעיירה למד סנדלרוּת אצל אומן ידוע בעיר ברוד. בין השאר הוא למד שם מה לעשות כדי שהעור יהיה חזק. במרתף הבית עמדה חבית ובה הִשְרו הסנדלרונים את יריעות העור לפני שהתקינו מהן נעליים. מובן מאליו שהם לא גילו לאיש איזו תמיסה הם הוסיפו למֵי ההשריה, והסוד עבר בירושה מאב לבנו.
