זכור, תזכור

"73'. מאז ועד עכשיו היא נמשכת. היא לא עצרה כשהכריזו על הפסקת אש. וגם לא אחרי שקברתי את כל המתים שלי, אותם ואת עתידם ואת עברנו. היא עצמאית. והיא כל הזמן חיה, אורבת, דורשת את שלה. היא חושבת שאני שלה [...] 73' קוראים לה, מספר וזהו, או 'כיפור', די במילה אחת. נכנסתי אליה אדם שלם ויצאתי אחר. באנו אליה שניים, החברים הכי טובים, וחזרתי לבד" – כותב רינו צרור בזָכור תִּזכּור, ממואר על המלחמה ההיא, ש"באמת קרעה לי את הצורה".

בממואר מלחמה, הרואה אור בתזמון מצמרר, מספר צרור על מותו של חברו הטוב רמי הלפרין רגע לפני צליחת התעלה, על המפגשים – 37 שנים אחרי המלחמה – עם בתו של רמי, שאומצה ביום לידתה, על המלחמה על הזיכרון, החי והמת. הספר מבקש לתאר את פרופיל הדור ההוא כמו את ימי המלחמה הראשונים, את המפגש עם הלוחם הערבי, את ליקויי הזיכרון, את הדריסה ההמונית והצו לחיות, גם את הימים הנוראים שאחרי המלחמה, ובעיקר את ההבנה מה זה "מצב מלחמה".

רינו צרור הוא עיתונאי, איש רדיו וטלוויזיה, חתן פרס סוקולוב 2019, משיא משואה ב-2013, יוצר הסרטים יהודים, פעם שלישית, תפילת הנערות ובית שאן סרט מלחמה (עם דורון צברי), מחבר הספרים שם משפחה ושחור.