ז'אן הפריזאי, גבר שחולל מעשה נוראי בעבר ושיחולל מעשה נוראי בעתיד, הוא גיבור הנובלה הקצרה הראשונה שכתב דניאל ארטובסקי, החודר לנפשו ולמחשבתו הסוערת של גבר בן המאה ה-19 ומתכתב עם המודרניזם הרוסי בווידוי מסמר שיער של אדם שזדון וארס הם עבורו כוחות חיים.
בין אנחה לבין ירייה מוביל אותנו גיבור הודאתו של נידון למוות בסבך מחשבותיו ומתוודה על פעולותיו, הנדמות לנו סותרות ובלתי מתקבלות על הדעת. עבור ז'אן זוהי המציאות היחידה האפשרית. זוהי הודאתו של פושע שאינו מסוגל להסתיר דבר, תודעה שאיננה מסוגלת לברוח מעצמה, אלא תוך הצדקת עצמה.
דניאל ארטובסקי הוא מחברם של כמה ספרי עיון בתחום המיסטיקה והקבלה. הודאתו של נידון למוות הוא ספרו הרביעי והנובלה הקצרה הראשונה שכתב.
אני אדם חולה, חולה מאוד. כעת אני סוחט את טיפת כוחי האחרונה לקולמוס וכותב את ההודאה, ההודאה שלי על המעשה הנוראי שעשיתי. החום הגבוה מפלח את רקותיי, מכה בי, טיפת זיעה מתגלגלת ומלכלכת את הדף הלבן והיפה, הופכת אותו לשקוף, רך, פגיע, קריע, הדף מתמסר לי, נותן לי לשפוך עליו את יגוני, אחיזתי הופכת לקשיחה בקולמוס, אני לא מרפה, אני כותב במהירות למען לא אשכח, למען לא תגבר עליי חולשת הגוף, למען לא יכבו נהרות ליבי. לא אספר דברים שלא היו, שכן כל מטרת הרשימות הללו ונאמנותן נתונה אל העבר. מעולם לא ייחסתי לעצמי מידה כה רבה של חשיבות כדי שאתפתה לכתוב את סיפור חיי לזרים גמורים. הכתיבה היא תרופתי היחידה, המזור לפצעיי, והידיעה שאחרים יקראו את הודאתי אינו מסב לי אלא תענוג שטחי בלבד.
