"גדלתי בין רוחות רפאים", כותבת אסתר ספרן פויר, שחיה בבית אפוף שתיקה שהנציח טרגדיה. שני הוריה, היחידים מקרב בני משפחותיהם ששרדו את השואה, לא דיברו על עברם. רק בראשית שנות הארבעים לחייה, אחרי שהתחתנה, עשתה קריירה וגידלה את ילדיה, שמעה מאמה בדרך אגב כי לאביה, שהתאבד כשהיתה בת שמונה, הייתה משפחה קודמת, אישה ובת שנספו בשואה.
ספרן פויר החליטה לברר מיהן, ואיך אביה שרד. חמושה בתמונת שחור־לבן ובמפה מצוירת ביד, היא טסה לאוקראינה כדי לאתר את השטעטל שאביה הסתתר בו בזמן המלחמה. מה שגילתה שם עיצב מחדש את זהותה והעניק לה סוף־סוף הזדמנות להתאבל.
אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן הוא ממואר נוגע ללב, המגולל לא רק את מסעה של ספרן פויר (אמו של הסופר המוערך ג'ונתן ספרן פויר), אלא את מסעם של ארבעה דורות שגדלו בצל השואה - ארבעה דורות של ניצולים, מספּרֵי סיפורים ומשמרֵי זיכרונות, שהחליטו להנציח את העבר ולמלא את ההווה בחיים.
בתעודת הלידה שלי כתוב שנולדתי ב־8 בספטמבר 1946 בציגנהיים, גרמניה. זה לא התאריך הנכון, לא העיר הנכונה, ולא הארץ הנכונה. חלפו שנים עד שהבנתי מדוע הגה אבי את הבדיה הזאת, ומדוע מדי שנה אמא נכנסה לחדרי ב־17 במרס, נתנה לי נשיקה ולחשה, "מזל טוב".
מלאכת ההרכבה של הסיפור המשפחתי שלי מלווה אותי כל חיי. אני בת לניצולי שואה, ולכן יש בהיסטוריה שלנו היבטים טרגיים מורכבים. ילדותי הייתה רוויה שתיקות וזרוּעה תגליות אקראיות מזעזעות. הבנתי שמלבד המסתורין האופף את יום הולדתי המומצא, יש עוד דברים רבים שאינני יודעת. הוריי נמנעו מדיבורים על העבר, ואני למדתי לעקוף את הנושאים הקשים.
בראשית שנות הארבעים לחיי, כשהתכוננתי לנאום בבית כנסת מקומי, החלטתי שתהיה זו הזדמנות פז להשלים כמה פערים בסיפור המשפחתי שלנו. התיישבתי עם אמי במטבח הוורוד של ביתה הפרוורי, ברחוב של קוטג'ים טוריים משנות החמישים, שרובם ככולם השתייכו לניצולי שואה ולבני משפחותיהם. ממקומי ליד השולחן המצופה פורמייקה בדוגמת שיש, ראיתי את הקופונים שאמי גזרה ומיינה בקפידה לערימות מסודרות ליד המקרר. בארון שמתחתם נחו אריזות של קמח ודגני בוקר שנקנו במבצע, בכמות מספקת למקרה אסון.
התחלתי בכמה שאלות על אבי ועל חוויותיו בתקופת המלחמה. האיש היה חידה בעיניי, דמות חמקמקה שכל השיחות ריקדו סביבה, גם בתוך ראשי. אמא לגמה מהקפה הנמס שאהבה וציינה באגביות שאבי היה בגטו עם אשתו ובתו. כשהנאצים רצחו את שתיהן, הוא שהה מחוץ לגטו במסגרת עבודות כפייה. הייתי המומה וקראתי, "הייתה לו משפחה? למה לא סיפרת לי? איך יכול להיות שאני שומעת על זה רק עכשיו?"