אור באוגוסט

לינה יושבת בצד הדרך, מביטה בעגלה שעולה לקראתה במעלה הגבעה, וחושבת: 'באתי מאלבמה: די רחוק. כל הדרך מאלבמה, ברגל. די רחוק.' חושבת עוד לא עבר חודש מהיום שיצאתי לדרך, וכבר אני במיסיסיפי, רחוקה מהבית כמו שלא הייתי אף פעם. רחוקה מדוֹנְ'ס מִיל כמו שלא הייתי מגיל שתים־עשרה.

היא עברה לדוֹנ'ס מיל רק אחרי שאבא ואמא שלה מתו, אם כי שש־שבע פעמים בשנה היא נסעה לשם בשבת, בעגלה, בשמלה שהוזמנה בדואר, רגליה היחפות על תחתית העגלה, והנעליים עטופות בעיתון על המושב לצדה. היא נעלה אותן רק זמן קצר לפני שהעגלה הגיעה לעיירה. וכשהיתה כבר ילדה גדולה, ביקשה מאבא שלה לעצור את העגלה בקצה העיירה, ירדה שם והמשיכה ברגל. היא לא אמרה לאבא שלה למה היא רוצה ללכת במקום לנסוע. הוא חשב שזה בגלל הרחובות הסלולים והמדרכות. אבל היא האמינה שככה אנשים יראו אותה הולכת ועוברת לידם ויחשבו שגם היא גרה בעיירה.