החיים של אלישה ברנסון נראים מושלמים. היא ציירת מפורסמת שנשואה לצלם אופנה מבוקש ומתגוררת בבית בעל חלונות גדולים שנשקפים אל פארק באחד האזורים הנחשקים ביותר בלונדון. ערב אחד חוזר בעלה מאוחר מהעבודה, ואלישה יורה בו חמש פעמים בפנים, ומאותו רגע לא מוציאה מילה מהפה.
סירובה לדבר או להעניק הסבר כלשהו למעשה הופך את הטרגדיה המשפחתית לפרשה שמציתה את דמיונו של הציבור, והופכת את אלישה לדמות ידועה לשמצה. מחירי הציורים שלה מרקיעים שחקים, והיא מוסתרת מעיני הציבור והצהובונים בבית חולים פסיכיאטרי בצפון לונדון. תיאו פייבר הוא פסיכולוג משפטי שחיכה זמן רב להזדמנות לעבוד עם אלישה. הוא נחוש לגרום לה לדבר ולחשוף את הסיבה שבגללה ירתה בבעלה. נחישותו מובילה אותו למסע מפותל לחקר מניעיו שלו, ולחיפוש אחר האמת שמאיים לכלות אותו.
המטופלת השקטה הוא ספר הביכורים - שהפך מיד לרב מכר ותורגם לארבעים שפות - של אלכס מיכאלידס, תסריטאי השטן שאת מכירה והאנגלים באים.
יומנה של אלישה בֵּרֶנסוֹן
14 ביולי אני לא יודעת למה אני כותבת את זה. לא נכון. אולי אני כן יודעת, ופשוט לא רוצה להודות בכך בפני עצמי. אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לו - לדבר שאני כותבת. קצת יומרני לקרוא לזה יומן אישי. אין לי באמת מה להגיד. אנה פרנק ניהלה יומן אישי, או סֶמיוּאֶל פִּיפְּס - לא מישהו כמוני. סתם "יומן", איכשהו נשמע אקדמי מדי. כאילו עלי לכתוב בו מדי יום, ואני לא רוצה בכך - אם משהו הופך למטלה, אף פעם לא אעמוד בו. אולי לא אקרא לזה בשום שם. משהו חסר שם שאני כותבת בו מדי פעם. עדיף ככה. ברגע שמכנים משהו בשם, כבר אי־אפשר לראות את כולו, או למה הוא חשוב. מתמקדים במילה, שהיא החלק הקטן ביותר, קצה הקרחון. אף פעם לא הרגשתי בנוח עם מילים - אני תמיד חושבת בתמונות, מביעה את עצמי בדימויים - לכן לא הייתי מתחילה לכתוב את הדברים האלה, לולא גבּריאל. הייתי מדוכאת לאחרונה, בגלל כמה דברים. חשבתי שאני מצליחה להסתיר את זה, אבל הוא הבחין - ברור, הוא מבחין בכול. הוא שאל איך מתקדם הציור - אמרתי שהוא לא מתקדם. הוא הביא לי כוס יין, וישבתי אל שולחן המטבח בזמן שהוא בישל. אני אוהבת להתבונן בגבריאל מסתובב במטבח. הוא טבח מלא חן - אלגנטי, כמו רקדן בלט, מסודר. שונה ממני. אני סתם עושה בלגן. "דברי אלי," הוא אמר. "אין לי מה להגיד. לפעמים אני סתם נתקעת. אני מרגישה שאני מתקדמת בתוך בוץ." "למה את לא מנסה לכתוב את זה? לנהל איזה רישום? זה עשוי לעזור." "כן, אני מניחה. אנסה." "אל תסתפקי בלהגיד את זה, יקירתי. תעשי את זה." "אני אעשה."
