ליליאן ומדיסון חלקו חדר בפנימייה יוקרתית לנערות, עד שליליאן נאלצה לעזוב את הפנימייה בעקבות שערורייה. חלפו מאז 12 שנים והן בקושי דיברו - מדיסון מנהלת קריירה פוליטית מהאחוזה העצומה של בעלה הסנטור במדינת טנסי, וליליאן עובדת כקופאית משועממת בסופרמרקט. עד שהיא מקבלת מכתב מסתורי המזמין אותה לטנסי לפגישה, "כי יש לה הצעת עבודה מעניינת בשבילי".
מתברר ששני התאומים בני העשר מנישואיו הקודמים של בעלה של מדיסון עוברים לגור איתם. הם זקוקים לאומנת ומעוניינים בליליאן. "יש עוד עניין", היא לוחשת לחברתה. "הם יכולים - לעיתים נדירות כמובן - להתחמם קצת יותר מדי".
אין מה לראות פה של הסופר האמריקאי קווין וילסון הוא סיפור מפגש מצחיק ומפתיע לכל אורכו - וגם סיפור יוצא דופן ביותר של אהבת הורים - המצליח לשכנע אותנו כי קשר אנושי הוא המצרך היקר בעולם.
בשלהי האביב של שנת 1995, רק כמה שבועות אחרי שמלאו לי עשרים ושמונה, קיבלתי מכתב מחברתי מדיסון רוברטס. עדיין חשבתי עליה בתור מדיסון בילינגס. שמעתי ממדיסון ארבע או חמש פעמים בשנה, והעדכונים מחייה היו זרים לי כמו חדשות מהירח. הקיום שלה היה מהסוג שנתקלים בו רק במגזינים. היא הייתה נשואה לגבר מבוגר ממנה, סנטור. היה לה ילד קטן שנראה כמו דובון צעצוע יקר שלבש צורה אנושית, והיא נהגה להלביש אותו בחליפות מלחים. אני עבדתי בתור קופאית בשני מרכולים מתחרים ועישנתי גראס בעליית הגג של הבית של אימא שלי, כי היא הפכה את החדר שגדלתי בו לחדר כושר ברגע שהגעתי לגיל שמונה עשרה. הליכון ענקי תפס את המקום שביליתי בו את ילדותי הבלתי מאושרת. פה ושם יצאתי עם אנשים שלא היו ברמה שלי אבל חשבו שהם כן. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהמכתבים של מדיסון היו פי מאה יותר מעניינים משלי, אבל שמרנו על קשר.
