באחר צהריים אחד של יום רביעי, מופיע גֶ'נטְרי, כורע ברך לפניה ואומר: "גברתי, משרתך הנאמן". מה עונים למשפט כזה? נראה שהבחור רציני לחלוטין, והאמת היא שקצת עזרה לא תזיק לזִי - בחורה גדולה עם פתיל קצר, שיער ג'ינג'י פרוע וקעקוע עוף החול על הירך, שמעולם לא קראו לה "גברתי" וכבר התרגלה לכינויים אחרים לגמרי.
גֶ'נטְרי אינו בחור רגיל. מגיל צעיר ידע שייעודו בחיים הוא להיות אביר, ומשפחתו קיבלה את אימוניו בהבנה כדי לעזור לו להשתלב בחברה. הוא שולט בחרב ובגרזן, דובר אנגלית ימי־ביניימית בלבד ומסור כל כולו למסדר הצלב. הוא נשבע להגן על זי בחרבו ובגופו - משוטרים ומנושים, מסוחרי סמים ומפושעים - ויעשה את כל מה שתבקש. הוא וגם היא לא מעלים על דעתם מה תגבה מהם שבועה נמהרת אחת.
ברין גרינווד, מחברת רב המכר כל מה שקרה שם באמת, כותבת בקולן של דמויות פגומות וחשופות, ומוצאת יופי במציאוּת שרובנו לא מישירים אליה מבט.
יש כאלו שיש להם מלאך על כתף אחת ושטן על השנייה. לי יש שני גובי חובות שמזכירים לי בכל רגע כמה כסף אני חייבת. כך מצאתי את עצמי ברכבת בשעה ארבע לפנות בוקר עם האחיין שלי וגראס במשקל ארבעים וחמישה קילו. הרכבת שלנו לא עמדה בזמנים, אבל רכבת הסאות'ווסט צ'יף הגיעה בזמן. שתיהן היטלטלו ימינה ושמאלה כשהיא חלפה על פנינו, והאוויר שהסתנן מבעד לפתחי האוורור הדיף ריח דיזל ובלמים חרוכים. אנשים נראו מבעד לחלונות הרכבת השנייה, כמה מהם עדיין היו ערים. בדרך כלל אני מרגישה בודדה כשאני רואה אנשים כל כך קרוב אליי אבל נפרדים ממני. הפעם הרגשתי אחרת. ראשו של מרקוס נח על הברכיים שלי והזכיר לי שאני לא לבד. הוא קטן כמו אימא שלו, והשיער שלו שחור כמו של אבא שלו, אבל הוא ישן בדיוק כמוני. תמיד מזיע ומנסה להתחפר בדברים. המותן שלי כאבה כל כך שקיוויתי שהוא יתעורר, אבל הוא ישן עליי שעות, למרות כל הצלצולים של הרכבת בתחנות העיירות הקטנות שדרכן עברנו. כשכבר התעורר והתהפך וחיכך בי את המצח שלו, לא הזזתי אותו. רק החלקתי על השיער הפרוע שלו ואמרתי, "ששש, הכול בסדר. אני כאן. תחזור לישון".
