הבית ההולנדי

בפעם הראשונה שאבא הזמין את אנדראה לבית ההולנדי, נכנסה סנדי סוכנת הבית שלנו לחדרה של אחותי וביקשה שנרד. "חברה של אבא שלכם באה לביקור והוא רוצה שתכירו אותה", אמרה. "חברה מהעבודה?" שאלה מייב. היא הייתה מבוגרת ממני ולכן הבינה את מורכבותו של מושג החברות. סנדי הרהרה. "הייתי אומרת שלא. איפה אחיך?" "על הדרגש", אמרה מייב. סנדי נאלצה להסיט את הווילונות ולחשוף את הדרגש שמתחת לחלון. "למה אתה מתעקש לסגור את הווילונות?" הייתי שקוע בקריאה. "פרטיות", אמרתי, אף שבגיל שמונה לא ידעתי מהי פרטיות. אהבתי את המילה. אהבתי לשבת מאחורי הווילונות הסגורים ולהרגיש שאני נמצא בתוך קופסה. האורחת הייתה בגדר תעלומה. לאבא לא היו חברים, ודאי לא כאלה שבאו לבקר בשבת אחר הצהריים. יצאתי ממקומי הסודי ונשכבתי על השטיח שכיסה את המישורת. מניסיוני ידעתי שכששוכבים בראש המדרגות ומציצים בין קורת התמיכה לבין העמוד הראשון של המעקה, רואים את הטרקלין. מנקודת התצפית שלי נראה אבא עומד לפני האח לצד אישה, ושניהם בוחנים את הדיוקנאות של מר וגברת וַנהוּבֵּייק. קמתי וחזרתי לחדר של אחותי כדי לדווח. "אנחנו לא מכירים אותה", אמרתי למייב. סנדי ידעה, מן הסתם.