חמור

החיים לא עומדים בהבטחה שלהם. בגלל זה: חֲמוֹר.

רוֹסְלָאן מתקדם על השביל המשופע בכיוון החצר האחורית. שם, במַעֲלֵה השטח, הוא רואה אותו עומד, את חמור, ומיד הוא מתחיל להרגיש שאולי רק לבינתיים לא עומדים החיים בהבטחתם. לאט מתקרבות הרגליים שלו בעלייה המתונה ומבטו מתעצל מן הנִרפּוּת של חמור ומתענג עליה, וברוֹסְלָאן מתעורר דבר שלא חי אצלו לפני כמה דקות: התגבשות. חלקיקי הגוף שלו כמו מתכנסים יחד לנקודת־כובד אחת, ובאותו זמן בדיוק הופכת המחשבה מרושלת וקלילה, והיא מַקְלִילָה גם את האיברים הלכודים בִּפְנים. 

ככה זה הרבה בזכותו של חמור - של מי שחי כאן בחצר הבלויה וראשו כפוף עכשיו אל העשב הלא־עשיר ואליו מצטרפות האוזניים הארוכות הלא־שמוטות, הכמעט מחודדות. אוזני חמור. ילדותיות־טיפשיות, אין בהן שום דבר מתגרה. כזה כנראה כולו; חמור לא נאבק, חמור מזמין, תמים, נינוח, כל־כך ראוי אל מצב השעה הזאת, משתלב. רוסלאן משתכנע בלי בעיה, מסכים ומתאים את עצמו. עוד ועוד מן הרפרוף, מקלות־הדעת מתפזרים לאורך ידיו, הליכתו נמרחת על השביל והעיניים שלו ממולכדות אל חמור, מתמקדות כעת בפרווה החומה־אפורה שלו, שבחלקה הצדדי, מעל לרגל האחורית, היא כמו מגולחת, או אולי מכוּסַחַת, וכנראה לא תצמח מחדש, וזה בגלל משהו שקרה לחמור לפני חמישה שבועות, אולי עוד באותו יום שבא לכאן.