כי גי

"תיכף אחר־כך רעדו הרגליים שלי על הקרש הצר ואיימו על זקיפוּתי. עוד רגע הייתי נופל, מוֹעֵד מעמידתי. אבל לא. כי משהו החזיק אותי ולָפַת את כולי אל הנקודה על הגשרון שבה קפאתי. זה לא היה הפחד החדש־ישן משקיעתו הנאלמת של ברנר, מן השתיקה המוחלטת של ההיעלמות של איש צעיר, אחד ברנר, שכבר איננו, כלומר לא־חי, ורק גופו כנראה מתחיל להתאבן עכשיו בשמיכת הסיד העוטפת אותו, בחומר הסידן המאכל אותו, בחומצה שנוגסת ברקמות העור. לא. לא זה השאיר אותי דרוך על הקרש הגרום, דומה לפֶסֶל אנושי. גם לא אפשרות המעידה שלי־עצמי אל בריכת הסיד, או מעשה הדחיפה שעשיתי והנה עכשיו ישתנה עולמי, יתהפכו חיי, כי יָדוֹע ידעתי: אם מישהו בישראל דוחף אחד אל מותו, מתקרב ובא הקץ לדוחף הזה, ולא משנה מי הוא. ככה יכול להיות יקרה גם לי, שיערתי באותו רגע וידעתי שעלי להתכונן לכך, להתחיל לעכל את דהרת הדברים שיתנגשו בי לפני שאהיה מה שלא חשבתי מעולם, לפני שיבוא אלי מה שלא דִמיינתי בכל שנותַי."