בגיל 48 עדיין לא מצא מרסל בן־חָמו מה לעשות עם עצמו. מדירתו הארעית, שבה הוא מתרחק מאביו ובעיקר מאחותו – המגדלת לבדה את בנו בן השש, זמיר – יוצא מרסל למפגש חוזר עם המקומות "שלו" על פני הארץ, מקומות שבהם נקלע בעבר הרחוק או הקרוב יותר לאפיזודות אנושיות עזות וחָווה חוויות מפתיעות ודרמטיות, תמוהות ואבסורדיות לעתים.
ההתרחשויות מן העבר הציעו לו אופני חיים שלא בחר בהם, אפשרויות מרתיעות ולצידן אחרות מושכות, תפניות הגיוניות שלא העז להתמסר להן. בכל המצבים הוא נשאר על איזה סף בין אלטרנטיבות. אפילו איך להיות אב טרם החליט. בינתיים הוא מתעלל עוד ועוד בגופו והורס אותו מתחנה לתחנה, כמו מוותר על איבריו אחד־אחד להשתחרר ממנו.
"הראשונה שלי. עוד מעט אני אצלה, וכבר התעוררות בגופי. מהו הריח הזה באוויר, ששועט דרך חלון המכונית? הרוח מרביץ בשערות ראשי וסיבובי הבטן כנראה מבשרים את מה שעומד לקרות. קןדם שוב אמרתי לעצמי: לצאת ולתפוס את המקום ואת הזמן, איפה שהם, באשר הם נמצאים אצלי על פני הארץ." (ע"מ 9)
