מרלין גריינג'ר, מוכר ספרים צעיר, נאחז בפנטזיה שבמרכזה אישה אדומת שיער, כדי להתעלות מעל היומיום האפרורי והריקני שבו הוא חי.
כך כותבת על הספר רות אלמוג:
"והשאלה שמעלה הסיפור היא שאלה קריטית לכל אדם. האומנם הוא חי לשווא? האין בחיים שרקם במציאות, עם הוויתורים שהם מחייבים, המוגבלות האפרורית שלהם, הדיכוי מצד המקובלות שנלווה אליהם, ונכפה עליו, יופי ונכונות כשלעצמם? אכן, הוא רוּמה, אבל רמייה זו אינה באמת הופכת את חייו לחסרי כל משמעות. אולי דווקא היא היא המשמעות האמיתית שלהם,
היא היא שהעניקה להם את טעם הלוואי המתוק שלהם?
אכן, שאלה לא בדיוק פתירה. כל אדם ותשובתו שלו עליה.
מצאתי קסם רב בנובלה הקטנה הזאת, שמעוררת למחשבות קיומיות עמוקות."
(הארץ, 20/11/17)
"מֵֶרלין גרֵיינגֶ'ר עבד בחנות הספרים נוצת אור ירח – אולי יצא לכם להגיע לשם, ברחוב ארבעים ושבע ממש ליד מלון ריץ-קרלטון. נוצת אור ירח היא – נכון יותר היתה – חנות קטנה למדי ורומנטית, רדיקלית לדעת רבים, אפלולית לכל הדעות. חללה הפנימי היה מנומר בכרזות כתומות ואדומות בסגנון אקזוטי עוצר נשימה, ומואר בכריכות זוהרות של מהדורות ראשונות שהחזירו לא פחות אור מנברשת הענק הרחבה מסאטן ארגמני אשר דלקה במשך כל שעות היום והתנודדה ממעל. אכן חנות ספרים ענוגה. המילים "נוצת אור ירח" התנוססו מעל הדלת במעין עקלתון מעוטר. החלונות נראו תמיד מלאים במשהו שהצנזורה הספרותית לא חסה עליו; ספרים עם כריכות בכתום עמוק שכותרותיהם הוצגו על גבי ריבועים קטנים של נייר לבן. ועל הכול ריחף ריח המַאסְק שאדון נוצת אור ירח המסתורי הִזמין בחוכמתו כדי להזליף שם – תערובת של ריח בית ממכר עתיקות בלונדון של דיקנס עם ריח בית קפה על גדותיו החמימות של הבוספורוס."
