עתה הנני המוות, מחריב העולמות

אופנהיימר: אנחנו גרנו כחצי קילומטר מהמעבדה. ביום נורמלי הייתי מגיע למעבדה בערך בשמונה בבוקר והייתי לוקח את בננו, שהיה איתנו, אל גן הילדים שהיה בדרך.
גרוייב: האם הייתם הולכים ברגל?
אופנהיימר: היינו פשוט הולכים לשם ובדרך כלל הייתי לוקח הפסקה בין שתים עשרה לאחת כי לא היה איפה לאכול, לא היה אוכל. הייתי בא הביתה וחוזר לעבוד עד שש. ובערך פעם או פעמיים בשבוע, או ארבע פעמים הייתי חוזר בערב.
גרוייב: לאחר ארוחת הערב?
אופנהיימר: לאחר הארוחה. ולעיתים קרובות יכולתי לצאת לרכוב על הסוסים שלנו ביום שבת או ביום ראשון. בדרך כלל לא בשני הימים. ובוודאי לא באמצע החורף. אשתי הייתה עושה מעט סקי. פעם בשניים או בשלושה חודשים היינו מבלים במוצאי שבת בסנטה פֶה והיינו מרגישים אנושיים יותר. וגם הייתי נוסע לוושינגטון מדי פעם.
גרוייב: מה דעתך עכשיו, אחרי עשרים שנה? דעתי היא שזה אולי אחד מן הביצועים או ההישגים הגדולים ביותר של השיטה הזאת.
אופנהיימר: ובכן, אני לא האיש שיכול לענות על שאלה זו. אינני יודע מה היה דרוש לבנות את מאה אלף המטוסים שרוזוולט דרש, אבל אין ספק שזה לא היה חסר חשיבות.
גרוייב: אבל אם מדובר על מאמץ מדעי או טכנולוגי?
אופנהיימר: בהחלט זה היה מבצע sui generis, הדבר הראשון מסוגו, יחיד במינו.
גרוייב: אין לנו בהיסטוריה הרבה דוגמאות למאמץ כה אינטנסיבי ומוגבל בזמן.
אופנהיימר: לא, זה היה ללא ספק משהו שלא נראה כמותו.