כשנה לפני מותו של וינסנט ואן גוך, ביקר המחזאי, השחקן, המשורר, במאי התיאטרון והתיאורטיקן הצרפתי אנטונן ארטו בתערוכת ציורים של ואן גוך בפריז. המניע לביקורו היה מאמר של פסיכיאטר על אודות טירופו של הצייר ההולנדי, ולפיו החמַניות הזועמות של ואן גוך וניוונו נבעו מחוסר הסימטריות בפניו ומן העיוות הקל שבמוחו. אם אכן גלום ביצירותיו עֵרך, גרס המדען, הרי הוא פרי אפשרותן האקראית של הפרעות הנפש לחולל תוצאה מאושרת ביבול האמנותי.
ארטו, שתיאור זה של הצייר קומם והסעיר אותו, ניגש לכתיבה מיד עם שובו מן התערוכה, עמל כחודש ימים, והתוצאה היא החיבור שלפנינו: ואן גוך, האיש שהחברה איבדה לדעת. נסיבות אלה הן חלק מן הגורמים לצביונו המיוחד ולעוצמתו של הטקסט, המעצימות אותו מעל ומעבר לגבולותיה של ביקורת אמנות.
בספר כלולות יצירות של ואן גוך שהמחבר מתייחס אליהן.
לא, ואן גוך לא היה משוגע, אבל הציורים שלו היו פצצות תבערה, פצצות אטום שזווית הראייה שלהן, בהשוואה לכל היצירות שטעמן נכפה עלינו באותה תקופה, יכולה הייתה לחבל קשות בהתפתחות הקונפורמיזם של הבורגנות. [...] ומי הוא חולה נפש אותנטי? זהו אדם שהעדיף להיחשב משוגע באופן שהחברה תופסת מושג זה, ובלבד שלא יחטא לאידאה נשגבת כלשהי של כבוד אנושי. בדרך זו החברה, על כל בתי המשוגעים, חנקה את כל אלה שהיא רצתה להיפטר מהם או להתגונן מפניהם, כיוון שהללו סירבו לשתף עימה פעולה בכמה עניינים מלוכלכים מאוד. כי חולה הנפש הוא גם אדם שהחברה לא רצתה לשמוע, וביקשה למנוע ממנו להביע בקול אמיתות בלתי נסבלות.
