אפולוגיה, כתב הגנה על רצח פוליטי

אילו היה עליי להצדיק את מעשיי בפני מי שאינם יודעים מהי חירות ומהי עריצות, הייתי מנסה להצביע על הסיבות השונות (ויש רבות מאוד) שהניעו אותי ולהוכיח שבני האדם אינם צריכים להשתוקק לדבר אלא לנהל את חייהם כאזרחים, כלומר כבני חורין, שהרי חיים כאזרחים נדירים יותר ובעלי תוחלת חיים קצרה יותר מכל צורת ממשל אחרת מאשר ברפובליקה. ועוד אוכיח שכיוון שהעריצות מנוגדת לחלוטין לשיתופם של אזרחים, אין האזרחים יכולים אלא לשנוא את העריצות מעל הכול; ושהדעה הזאת כה גברה במקרים אחרים, שרוצחי העריצים, משחררי מולדתם, הוכרו כראויים לכבוד במקום שני אחרי מייסדי המדינה. ואולם, כיוון שאני מפנה את דבריי לאלו היודעים – כתוצאה מתבונתם ומניסיונם – שהחירות טובה והעריצות רעה, ורואים בהבדל זה עיקרון אוניברסלי – אדבר על המעשה הפרטי שעשיתי, לא כדי לבקש גמול או שבחים, אלא כדי להוכיח שלא רק שעשיתי את מה שנדרש מכל אזרח טוב, אלא שהייתי חוטא למולדתי ולעצמי אלמלא עשיתי אותו.